גילוי

אני עובדת בגן ילדים. מטופלת כבר שנה וחצי אצל פסיכולוגית. הקשר שלנו טוב(אני חושבת) ונראה שאכפת לה ממני וגם לי אכפת ממנה. לפעמים,כשהיא חולה פתאום,לא אכפת לי שלא ניפגש,הצורך הזה לא מטריד אותי.. אני סומכת עליה שתחזור. אבל אני מוצאת את עצמי חושבת עליה באובססיביות מוחלטת-על זה שהיא חולה,שוכבת במיטה,אם מישהו מטפל בה.. למה זה קורה? אז כמו שאמרתי,אני עובדת בגן של ילדים 3-5 הגן הזה קיים כבר כמעט 30 שנה עם אין ספור מחזורים.. לקראת סוף שנה,הוצאתי מהארון למעלה חוברות סוף שנה ישנות מאוד.. בחיטוט בארון,מצאתי ספרים,באחד הספרים מאחורה היה כתוב שם של ילד ואחריו,את שם המשפחה שלו (ושל הפסיכולוגית שלי) הלב שלי דפק מאוד חזק.. ראיתי שכתוב שם את השנה בא קיבל הגן את הספר מאותו הילד והתחלתי בחקירה מעמיקה ואובססיבית,ישבתי והסתכלתי על החוברת של אותה שנה ואז ראיתי אותו! דומה לה שתי טיפות מים! יושב לו בין כל הילדים,שמנמן ויפה.. הלב שלי ממש דפק כאילו מה כבר קרה. פתחתי את החוברת ודפדפתי,ראיתי דברים שהוא אמר (הילד) ונטרפה עלי דעתי.. לקחתי את החוברת הביתה וגם את שני הספרים שהביא לגן באותה השנה. התאמתי מדף הקשר את הטלפון שלו למספר הטלפון של המטפלת שלי-זהה.. הייתי כל כך רוצה לתת לה את החוברת וגם את הספרים.. אבל אני מפחדת שאולי זה לא מתאים לה,מן חדירה כזו לחייה הפרטיים. גם לדבר איתה על זה זה כאילו לא מתאים ולא בא בחשבון.. היא מעולם לא מדברת על עצמה ומניסיון קודם,יש כאלה שבוחרים בגישתם כן לדבר על עצמם ולתת דוגמאות מחייהם הפרטיים-היא לא. וזה בסדר.. אבל מאז שגיליתי את הבן שלה וגיליתי מהחוברת שיש לה עוד בת ולפי השנים הכתובות אני גם יודעת בני כמה הם,מאז אני לא נרגעת... ל-מ-ה ?! הסבירי לי בבקשה ליאת,מה הקטע שלנו האנשים? מה הסיפור הזה? מה האובססיביות בחטטנות כזו? זה לא נובע מזה שהיא יודעת עלי ואני לא עליה.. זה קצת כאילו הרגשה שהיא בעצם לא בן אדם.. לא יכןל להיות שיש לה ילדים ושהיא שוכבת על הספה בבית שלה בפיגמה יחפה ומנקרת מול הטלביזיה,שלא נדבר על זה שאולי שוכבת לידה איזו ילדה.. קשה..

ליאת שלום, אשמח אם תוכלי לומר עוד כמה מילים על אנשים ש"קשה להם לגלות שהפסיכולוג בן אדם". אני, למשל, חוששת לעשות עליו אפילו גוגל, או להסתכל בפייסבוק שלו או כל דבר אחר שיכול לתת לי רמז על חייו הפרטיים, פרט לדברים שהוא מספר (והוא דווקא מספר,אני יודעת עליו כמה דברים וזה נחמד לי מאד ומסייע לקשר ביננו). אחת הסיטואציות שאני ממש לא הייתי רוצה זה לפגוש אותו פתאום ברחוב, ובטח שלא עם המשפחה שלו. אז מה זה? מדוע יש מטופלים שאין להם כל בעיה בנושא וכאלה, כמוני, ששומרים על גבול כזה נוקשה?