מתי ואיך?
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
איך יודעים מתי הגיע הזמן לשקול להביא ילדים לבד? בחורף אהיה בת 35. אף פעם לא היה לי חבר, או מערכת יחסים רצינית/ארוכה. הלוואי שתהיה, אבל אני לא יודעת איך זה יכול כבר לקרות. (אני בטיפול כבר כמעט 5 שנים)- זה בסוגריים כי זה לא ערובה לכלום. המטפלת נחמדה וטובה, אבל היא לא בן זוג. אז איפה מותחים את הקו? עד גיל 37? 38? איך לקצוב לעצמי את החיים? ומה?- לחזור לגור אצל ההורים כדי להביא ילדים? כי זה ללא ספק להביא ילד לתוך עוני. כמה גאים הם בטח יהיו.. בתם הבכורה חוזרת לגור בחדר ילדותה, במקום לבוא לבקר בסופי שבוע עם בעל ו-2-3 ילדים.. ואיך בכלל חיים עם מישהו כל הזמן? ולמה אנשים רוצים בזה? ומה עושים איתו כשעצובים או מבואסים? ומה עושים עם עצמי כשהוא מדבר ואני לא מעוניינת, או כשהוא שולח ידיים ואני לא מעוניינת? ואת לא מאמינה, ליאת, כמה אנשים/נשים מדברות על הילדים שלהם.. רק על הילדים. כאילו אין שום דבר אחר. מצבע הקקי ועד הנשיקה הראשונה- הכל הולך. וגם אני משתתפת בשיחות, איכשהו, ומתרגשת מהילדים של אחרים נורא. ותוך כדי שאני נהנית מדיבורי הילדים, אני דואגת להחניק את הכאב שלי. זה כאילו שאין לי מקום בעולם כשזה ככה. ולפעמים הם מפטירים אמירות שיפוטיות כנגד רווקים מבוגרים, או סתם אמירות קנאה מעצבנות. כי הם שוכחים לרגע שגם אני שם איתם. והרי ברור שהן מעדיפות להתעורר כל בוקר ב-5, ע"פ להיות רווקות. ואני מסתכלת מסביב וחושבת שבסך הכל אני נחמדה, וקל להסתדר איתי, ואני נוחה ומקבלת וסולחת מהר, ולא עושה דרמות והוגנת ומצחיקה וגם נראית בסדר רוב הזמן. ועדיין- אחרות שהן פחות ממני מכל מיני פרמטרים חובקות כבר 2 ילדים. ואין משהו שאני יכולה לעשות לגבי זה. זה לא כמו מבחן גדול שאם לומדים המון והרבה זמן אז מצליחים. כאן אין ערובה לכלום. לפעמים מאוד קשה לקום בבוקר.. כי בשביל מה?
לא יכולתי להתאפק. כ"כ הזדהתי. כמעט חשבתי שאני כתבתי את זה. זה נורא המצב שלנו... ותיארת אותו במדויק חד ונוגע. מה שאני חשבתי שתלוי בנו זה להתגמש במה שכן שיך להתפשר, וכמובן שיש דברים שלא מתפשרים בהם, כל אחת והקו האדום שלה. ובעיקר להתפלל לה', כי אין תפילה ששבה ריקם! גם אם לא נענת מיד.
היי, אני אמנם לא מומחית גדולה וליאת תתן לך את תשובתה, אך מנקודת מבט שלי אני מבינה את הצורך בהבאת ילדים בבן זוג ו"להיות כמו כולם"...אך זה מאוד אישי. אין גיל למתיחת הקו כדי להביא ילדים פשוט זאת הרגשה ובשלות פנימית.....וכמובן שנטל על ההורים זאת לא לקיחת אחריות או בשלות לדעתי, אם את מחליטה להביא ילדים עלייך להתמודד ולגדלם בעצמך עם תמיכה מהסביבה אך לא שאחרים יגדלו אותם בשבילך זאת דעתי....ולהיות עצמאית בבית משלך, לא בבית ההורים זאת לא לקיחת אחריות או עצמאות. איך חיים עם מישהו? או למה רוצים בזה? או מה עושים איתו? אלו שאלות שאת צריכה להתנסות בהם בעצמך, להכיר, להעז יותר... כנראה פשוט לחיות...כי אלו חרדות שיש להתגבר עליהן ואולי בעזרת הטיפול תוכלי להתגבר על חרדות אלו ולצעוד קדימה עם בן זוג...זה משהו שאת כן יכולה לעשות, למענך....יותר להעז, יותר לחיות... בהצלחה, מיכל
היי מיכ, הרגשתי שהטפת לי מוסר על אחריות, נטל על ההורים ועצמאות וזה פשוט לא לעניין. זה מקטין אותי, כאילו אני ילדה. כל אחד חי את חייו ואת לא קרובה אליי מספיק כדי לדעת, לשפוט או להביע עמדה על מה ראוי בעינייך ומה לא בשל. אם תקראי שוב את מה שכתבת תראי שקבעת שהבאת ילדים זה עניין של הרגשה ובשלות פנימית ושבעינייך אני לא בשלה אם אני חושבת לחזור להורים. צר לי על הישירות, אבל חרגת ממקומך. [אומר אולי במאמר מוסגר שהרעיון לחזור להורים הוא בכלל רעיון/פנטזיה מקוממת של המטפלת שלי]. מגיל 18 אני לא חיה בבית ומפרנסת את עצמי. יש לי 3 תארים וכרגע אני בתקופת התמחות ארוכה שלא מאפשרת לי לחיות ולהתפרנס נורמלי. גם זוג הורים שעובדים לרוב לא מצליחים לפרנס את הילדים שלהם ללא עזרת ההורים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בחד-הורית. לגבי להעז ולחיות- אני מסכימה לגמרי. עם זאת, אני כבר 3 שנים בדייטים אינטנסיביים מאוד ולא נגמרים, ובנתיים אני זו שנגמרת.. מצטערת שוב אם הייתי חדה, אבל גם תפסת אותי ביום רע וגם שבאמת חלק ממה שכתבת היה לא במקום. אלון
לאלון ולשאר הבנות שהגיבו, אלון, אנסה לעשות קצת "סדר" במה שכתבת ואולי גם בתגובות אלייך. בלטה לי העובדה שדיברת על שני נושאים עיקריים ולדעתי יעזור לך אם תעשי הפרדה בינהם. נושא אחד, הוא הנושא של ההשוואתיות לסביבה או המחשבה "האם אני עומדת בציפיות של אחרים". המחשבות הללו, שבהן את משווה עצמך לסביבה או מתייגת עצמך בגלל הסביבה הן מחשבות שלא תורמות לדימוי העצמי אלא להיפך. ואת צודקת, ישנם אנשים שאינם מסוגלים להיות בזוגיות כלל ולמרות זאת הם בזוגיות ואחרים שאולי בנויים יותר לזוגיות ובכל זאת הם לבד. מדוע זה ככה? זה מורכב כנראה מנושאים שקורים לאישיות, מושאים שקשורים להתנהלות ובחירות בחיים עקב רקע משפחתי, וגם...מזל. זה טוב שאת בטיפול כדי לברר בכל זאת איפה חלקה של האישיות בעניין, אלו בחירות ערכת או שלא ערכת, ועוד ...אבל יחד עם זאת חשוב שתזכרי שלא הכל בשליטתך בסופו של דבר. ולכן...הכללות הן דבר רע, מוריד, שלא כדאי בכלל להכנס אליו. ככל שתהיי חזקה יותר מבחינה רגשית כך ההכללות וההשוואתיות פחות ידברו אלייך וגם בשביל זה -טיפול הוא דבר חשוב. הנושא השני ובעיניי הוא המהותי יותר זה השאלה: האם את רוצה ומוכנה להביא ילד לבד? לעיתים כדי להגיע לתשובה יש צורך באיזשהו תהליך התאבלות על מה שהיה, על החמצות, אולי על אובדן אפשרות הזוגיות גם אם באופן זמני. הבחירה להביא ילד לבד היא בחירה שדווקא נותנת למי שבוחר בה שליטה על חייו וכוח במובן זה שאולי על דברים אחרים את מרגישה שאינך יכולה לשלוט (למשל- "ההמתנה" לבן זוג) אבל הבחירה להביא ילד היא כולה שלך ובשליטתך. כתבת על הפחדים לגבי מחוייבות והצורך להענות לילד ולחיות עם "מישהו" כל הזמן ועוד כל הפחדים הללו מובנים אולם אולי יש מקום לבדוק אותם יותר לעומק בטיפול כדי להבין אם אלו רק פחדים שלא מאפשרים לך לעשות החלטה כרגע אבל אפשר לעבוד עליהם, או פחדים שמספרים שאכן אינך בנויה להחלטה כזו. גם להגיע להחלטה שאינך מעוניינת להביא ילד לבד- זו גם בחירה. לטעמי, אם את חוזרת להורים באופן זמני וכדי לכלכל את עצמך יותר טוב בעתיד- זו החלטה מושכלת ואחראית ואינה בושה כלל. אם את מוותרת על זוגיות כרגע (בתהליך הבאת הילד) זה לא אומר שתוותרי עליה בעתיד ,זה כרגע, למען הרצון לעשות משהו למען עצמך שהוא משמעותי מאד. כל אלו הן בחירות מושכלות אבל מה שחשוב זה שמדובר בבחירות שזה שונה מהתנהלות פאסיבית או "ממתינה" שהיא אכן לעיתים מייאשת. כמובן שאת יכולה להציב לעצמך רף גיל, מהו הגיל הזה? זה תלוי בך! ורק בך אבל המסר העיקרי שלי הוא שאם תוכלי להרגיש שיותר דברים תלויים בך ושתגדילי את המרחב בחירה שלך- כך תרגישי יותר טוב. ליאת
היי ליאת, השארת אותי חסרת מילים.. תשובה כל כך מושקעת ואישית, כל כך מלאת מחשבה.. אין לי מילים להודות לך. אני מתקשה להבין איך במבט אחד ראית אותי כל כך טוב. זו אכן מחשבה שהחלה לחלחל לאחרונה, בימים שבין פגישה לפגישה- שאני מתקשה לעשות את ההפרדה בין איך שזה נראה בעיני אחרים לבין מה אני רוצה ומה טוב לי ובעיניי. זו הבחנה ממש ממש חשובה.. (ולי עדיין קשה לעשות אותה). בקלות רבה מדיי אני נוטה למזג בין השאלות, ואגב כך להפוך את השאלה השנייה והחשובה יותר מהשתיים ללא קיימת. אני מודה שהיום קשה לי בכלל לדעת איך לגשת לשאלה הזאת. וזו אולי השאלה המרכזית שצריכה להישאל. מהר מדיי אני שופטת את עצמי ואת האפשרות לעשות X, דרך השאלה "איך זה יראה בעיני Y". הצורך הזה באישור יכול לסרס לפעמים.. אני מרגישה שאחזור לתשובה שלך כמה פעמים בזמן הקרוב.. כאילו יש בה משהו מרוכז וממוקד מאוד. משהו שצריך עוד לחלחל ולהתרכב עם דוגמאות מחיי.. אנסה להביא את זה גם לטיפול. יתכן שעוד יעלו בי מחשבות עד שאפגש איתה.. אשמח אם זה יהיה בסדר לעדכן/ לכתוב כאן מידי פעם.. תודה לכולכן! (טלי, מיכ וליאת) אלון
מנהל פורום פסיכותרפיה
