סומכת לא עד הסוף

שלום, אני בת 22 אני בטיפול כבר שנה אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר במקביל (לוקחת תרופות) כבר חודש אני מנסה להסביר לפסיכולוגית שאני רוצה לסגור את הטיפול,שאני מרגישה שעם התרופות אני יכולה לבד ולהביא את עצמי לרגיעה אמיתית. מנסה מאוד להתנתק ממנה והיא לא נותנת לי ללכת. כשאני שואלת אותה למה? היא עונה שהיא מאמינה בי שאצליח לבד,אבל למה לבד כשאפשר לקבל תמיכה. ותמיד מזכירה לי את מה שקרה לי את הטראומה שלי. נכון,היא קיימת,קשה ומכאיבה ונותנת לי זפטות לפעמים ככה סתם פתאום ללא הודעה מוקדמת. אבל עכשיו עם התרופות,זה קורה הרבה פחות.. והשיחות עם הפסיכולוגית לא מועילות לי (לא באופן מודע) מאז מה שקרה לי לא ממש עבדתי,היום אני עובדת.. לא ממש דיברתי והיום אני כבר מדברת. לא יצאתי מהבית והטיפול היה צריך להיות בחדר שלי והיום אני יוצאת. לא ישנתי והיום אני ישנה כמו תינוק... אז למה היא כל כך מתעקשת להחזיק בי? אם זה בגלל הכסף,זה מאוד מעליב,כי אין לי עזרה כלכלית,רק מעט..והיא כמובן יודעת את זה.. איך עלי להסביר לה כך שתבין? אני לא מעוניינת להפציר בפניה על סיום הטיפול. רוצה שזו תהיה החלטה משותפת-כמו כל ההחלטות עד כה שכמו שמבינים ממה שכתבתי,היו בינהן מוצלחות מאוד.. אשמח לעוד קול בעניין,אולי להסבר(?) לילה טוב, רומה.