פתיחות יתר

היי, הבעיה שלי נובעת מכך שאני מספרת המון על עצמי. כמעט הכל. חוץ מסודות באמת כמוסים שיש לכל אדם(חדרי מיטות,חדרי חדרים) אני מספרת הכל! לא דרושה לי כמות מסוימת של זמן כדי לפרט לפרטי פרטים על עצמי,מי אני,ובייחוד נושא זוגיות: מה קורה עם החבר מה מצב היחסים מה חסר לי בזוגיות למה אני רוצה להיפרד מהחבר. מה אני שונאת אצלו,אצל אימא שלו. מספרת שאני כבר רוצה "להעיף", אותו,שאני רוצה כבר מישהו אחר. ובאופן כללי,דברים שבדרך כלל מספרים אותם רק לחברה קרובה וטובה מאד. לאחרונה הדבר מתבטא בעיקר בעבודה עם אנשים שעובדים איתי אבל בחשיבה מעמיקה אני מבינה שהדבר קרה גם בעבודה קודמת,לימודים וכו'. ליתר דיוק,אוסיף כי אני נמצאת במערכת יחסים של חמש שנים עם בנאדם. כאשר הקשר נורא חולה מעיק לא זורם ואפילו תקוע בהמון מובנים. הוא אדם עובד אולם, עם בעיות כלכליות רבות שאינו מצליח להסדיר לעומתי שאני מאד מסודרת כלכלית ויודעת בכל רגע נתון מה אני יכולה לרכוש לעצמי ומה לא. בנוסף, היחסים עם אימא שלו רעועים וצבועים מאז ומתמיד. אינני מקבלת את צורת החיים שלה ואת ההתנהלות שלה בעולם. בעקבות זאת ובנוסף,העובדה שבנה הבכור, אתו אני יוצאת נורא דומה לה בחלקים מהאישות,יש לעתים מצב בו אני מפתחת כלפיו שנאה עזה כמו זאת שיש לי כלפיה. אני בת 27 ולמעשה, חשיבה על חתונה עלתה על הפרק, אצלי לפחות, אולם, מצדו עדיין יש חשיבה שלילית לגבי זה. אני חושבת שאולי הפתיחות לגבי זה נובעת מהעובדה שאני מאד רוצה לסיים את הקשר והמחשבה "עולה על גדותיה" וזה חייב "להישפך" לאנשהו..אבל מאד הייתי רוצה לשמוע חוות דעת מקצועית לגבי העניין. כיוון שבטוחני שלא כל אדם נפתח ככה ויש פה סוג של הפרעה/בעיה. הדבר מתבטא בכך שכשאני חוזרת לבית אחרי יום עבודה, אחרי פגישה עם אנשים, אני מרגישה רגשות אשם ו"מוזרה" עקב מעשי. דהיינו, שמה שעשיתי הוא לא בסדר. שאדם נורמלי לא מספר כל כך הרבה לכל כך הרבה אנשים. אשמח לעצה.