התעיפות מאורח חיים משימתי

החלפתי במשך 30 שנה שלוש קרירות בהצלחה רבה כל אחת שונה מהשניה. רק בשנים האחרונות למרות קרירה שלישית מוצלחת, בעקבות תנאים בלתי תלויים כגון אנשים בסביבת העבודה הישירה נשארתי מוצלח משמתית השגי ומחויב במאה אחוז. אבל נפשית אני חש שהדרייב הפנימי נחלש. ונולד דחף חזק לניקויי שולחן. מעין כמיהה למרחב וע ניין מחוץ לגבולות של העבודה. לטייל לקרוא יותר לשקט סתם לא לעשות כלום. אם פעם כל פניה שאילתא עניין היה מפעיל אותי זה אפילו מעורר בי מסננת פנימית רק דברים מחויבים ומעט יותר. לי זה נראה כמו סינון איכותי. אבל למרות שתפיסתית זה נראה לי שלב בשינוי שאינו מוכר לי עולים גם רגשות של אשמה קלה ובקורת פנימית. שקצת פוגעים בחידוש הזה. אני שואל את עצמי אם בגיל 50 זה בסדר לעשות את זה? את השדרוג סנון הזה בעחס לחוץ. אשמח לתובנה והתיחסות. עצת חכם. תודה

דילמה. כי אין ספק שזה צמצם את העניין בעבודה ומי שמסביב מרגיש זאת. זה מסתכם בעיקר בלעשות את מה שמחוייב. זה נובע משינוי המיקוד. אבל. עדיין שומר הל מחויבויות. אבל לא יותר מכך. מצב גבולי. הרימו גבה. בימים אלה זה הגיע למחשבות של עזיבה ממש. שאלת הבשיל מה להעסיק את הראש במשהו שאני כבר לא מעוניין בו. יש אופק אחר פנימי וגם חיצוני. מחזיק בשיניים. כבוד עצמי ולמחויבויות. הלוואי שהייתי יכול לחתוך בבת אחת. זה כבד עלי. לפי מה שכתבת זה לא רצוי. גם המצפן הפנימי שלי אומר שלא לבצע שינוי חד.