איך מאבחנים פיצול אישיות?

שלום. אני בת 22 לפני כשנה וחצי נאלצתי להתמודד לראשונה בחיי עם מוות של אדם קרוב. סבאתי נפטרה מסרטן. מאד אהבתי אותה ולא ידעתי איך להכיל את זה. מאז אני חוששת שהתפתחה אצלי הפרעה אישיותית.. יש לי כל הזמן חרדות לאבד את אמא שלי.. אמא שלי היא הבנאדם הכי קרוב אליי בעולם, העוגן שלי. חשוב לציין שאני לא חיה איתה לבד או משהו כזה, יש לי בבית את אבא שלי ואחי ואחותי הבכורים. היחסים שלי איתם לא מתקרבים ליחסים שיש לי עם אמא שלי. אני נתקפת לאחרונה בחרדות לגביה. נורא מפחדת שיקרה לה משהו. עד כדי דמעות. אני לאדעת אם זה קשור בכלל למוות של סבתא שלי אבל איכשהו לאחרונה אני מרגישה שיש בי צד נוסף באישיות שכל הזמן מאחל דברים רעים [לא בקול רם כמובן,משהו פנימי בתוכי] וזה רק לאמא שלי. מרוב שאני מפחדת לאבד אותה אני מרגישה שמשהו "נדפק" אצלי. אני כלכך מפחדת שיקרה לה משהו ובו-זמנית משהו בתוכי כל הזמן מאחל לה למות. קשה לי להסביר את זה במילים. זה לא משהו שקורה בכל דקה במשך היום, אבל קורה. זה לא מפריע לי לתיפקוד היומי.. הכל אצלי תקין..אף פעם לא איבחנו אצלי בעיות נפשיות או אחרות. אני בחורה רגילה לכל דבר. השאלה שלי היא מה עובר עליי? מזו ההפרעה הזאת? ברגע שאני אומרת או מאחלת לה משהו אני ישר נתקפת בחדרה ואומרת לעצמי "מפגרת מה יש לךךך זו אמא שלך את לא יכולה בלעדיה היא הכל בשבילך" [שוב, קשה להסביר את זה] רציתי לדעת אם יכולה להתפתח הפרעת אישיות או פיצול אישיות בגיל 22? ואם לא אז איזה הסבר יש לתופעה הזו? תודה=]

קודם כל, אני שמחה לשמוע שיש לך קשר חם וקרוב עם משפחתך ובמיוחד עם אימך, זה חשוב ומקסים ובכלל לא מובן מאליו. אני מניחה שההבנה שכולם ימותו בסוף, שמגיעה באופן מוחשי יותר עם מותו של אדם קרוב, אינה קלה לאף אחד, ובכל גיל. אני בהחלט מבינה את החרדה שלך, שכולם לוקים בה במידה זו או אחרת. מה שתארת כפיצול אישיות אינו פיצול אישיות כלל וכלל- לדעתי (ואני חייבת לציין שאנני מקצועית , פשוט השערה שלי) זה מנגנון להתמודד עם החרדה- כ"כ קשה לך להכיל אותה עד כי אם יקרה הנורא מכל- החרדה תפסק. אני יכולה לומר לך שגם אני חשתי כך, בעקבות איבוד אדם קרוב מאוד בילדותי. אני מציעה לך לעבד את עניין המוות החרדה ממנו עם איש מקצוע. זה יעזור לך בעיבוד המות ובטח יקל עליך. בהצלחה :-)