שנאת החגים ופרפרי הלילה

פרפרי לילה חגים מעל ראשי, נוגעת בהם בעדינות,ביד חלשה. חושך גם הוא מסנוור,בא והולך מבחוץ נשאר בי תמיד מבפנים,מאיים לחסל את כל הכוח המדומה שבגופי. חג האור. מנטרל את החושך,בכדים קטנים מלאי שמן ששומר על להבה סבירה. חג האור מנטרל את כל כולי,מכווץ את עיניי ומזכיר איך נשארתי לבד,משונה וטרייה בוכה לאור חנוכיה קטנה. בכל בתי העיר נשמעת מנגינה בכל פינת רצפה סביבון נד ונע. אני כבר רחוקה,כאן קול פעמוני איילים ומתנות לכל הילדים השמחים. אני קוראת בשמך ואת לא עונה, הצילי אותי נעדרת מעיניי השינה. פרפרים,פרפרי לילה מלטפים לחיי בתדהמה,איך עורי הפך שקוף מפחד הדממה. קוטפת שני פרחים סגולים עושה מהם עיסה,הרוע משתלט על שתי ידי,מה בכלל אני עושה.