שוב אני

ליאת הי, נראה לי שאני נעזרת בך בתכיפות לאחרונה כמניע להמשך שיח עם המטפלת. קצת מוזר שאינני מצליחה דרכה לקבל את הכוחות לאזור אומץ ולדבר בפניה באופן קולח ושוטף. אני, עם האנליזה של ה 3 פעמים בשבוע, לא מרגישה מספיק בטוחה במחיצתה לשתף, לספר חלומות שאני חולמת והיא חלק מהם ולחלוק איתה את תחושותיי כשאני מוצאת עליה מידע חדש באינטרנט שהוא חלק מעולמה הסובב אותה. נראה לי שאני מקנאה בעולמה הרחב, בכישוריה הרבים מעבר לנעשה בחדר ומרגישה עד כמה הפער ביננו הולך וגדל לאור הידיעה שהיא מרצה בפני קהל, שהיא מוערכת מאוד מקצועית והתחושה הזו יוצרת בקרבי ריחוק ואיכשהו ממדרת אותי מלהיות במגע עם אותם מקומות פיסית ורגשית. התואר השני שלי מייצר מפגשים , שהם בחירה שלי, אליהם אני נחשפת ויכולה להיות שותפה. אך עצם העובדה שאני עלולה להיתקל בה מונעת ממני לקחת חלק. כרגע אינני עוסקת בתחום, אך מדוורת לימי עיון וכנסים. ליאת, אני מקווה שאין זה לטורח שכרגע אני מוצאת בכתיבה אלייך הנעה להמשך המפגשים ויצירת השיח בחדר עצמו. המטפלת שלי יודעת כי אני נעזרת בפורום, שיתפתי אותה כי נעזרתי בעבר. אני נעה איתה כבריקוד צעד אחד קדימה שניים אחורה. זורקת לה רסיסי מידע, שאני למשל נעזרת בפורום, אך לא אומרת מהו תוכן הדברים. אני מספרת כי חלמתי עליה ועל אימה חלום, אך אינני מסוגלת, ממש לא מסוגלת , לשתף אותה ולספר את שחלמתי. קשה לי עם זה. ובמקום שאכתוב לה זאת אני מוצאת עצמי כותבת כאן בפורום. כתבתי לך כי איכשהו הורדתי את אפשרות הכתיבה במייל שהייתה מנת חלקנו לפני האנליזה ואינני משתמשת בה יותר וזאת לאור תשובותיה השטחיות כי אני צריכה להביא זאת לפגישה וכי משהו מתמוסס דרך המייל. נראה לי כי באם הייתי כותבת לה, הדברים היו קולחים ויוצאים ללא כל חומות ההגנה שישי לי בחדר איתה.