היי

היי ליאת, כתבתי כאן בעבר תחת שם אחר (לא זוכרת איזה). אני ממעטת לכתוב, כי בשנים האחרונות הטיפול טוב ויותר הגיוני לי להביא את הדברים אליה ולא למקום שלישי שלא מכיר. אני כותבת עכשיו כי אני מתקשה להתאפק לא לכתוב לה מייל. היא לא בעד, היא אף פעם לא הייתה בעד, אבל לאחרונה היא יותר חד משמעית לגבי זה, ואין לי כוח ששוב תדבר על זה. התחלתי אנליזה לפני חודשיים ואני לא יודעת אם בהשראת האנליזה או שזה המשך טבעי של דברים שהרגשתי גם קודם, יש לי מחשבות אבדניות כל הזמן. לא כוונות אבדניות, אבל מחשבות. אני לא מרגישה שיש טעם לחיי, או טעם לחיים בכלל. שום דבר לא חשוב לי באופן מיוחד, לא מסב לי הנאה באופן מיוחד. אני מתקשה להרגיש חלק מהתפקיד שלי בעבודה, והשקעתי המון שנות לימודים בהגעה אליו. אני בת 35, בלי בן זוג או ילדים וגם לא היה לי חבר אף פעם. כולן סביבי מדברות רק על הילדים שלהן, בעבודה אני מדריכה הורים על ההורות שלהם, וזה מתחיל לחרפן אותי. אני בהדרגה חושבת שאני לא מסוגלת להרגיש אהובה באמת, לאורך זמן, ולכן לא יהיה לי בן זוג. וגם הצורך העצום שלי בילדים מתחיל לגווע לי כשאני ככה. אני מסתכלת על קשישות ברחוב בקנאה, שהן כבר קרובות לסוף ולי יש עוד כל כך הרבה זמן להעביר פה ככה. אין לי עניין בחיי, אני לא יודעת לחיות אותם, וקצת אדישה לקיום שלי בתוכם. אני מדמיינת את החיים בלעדיי ומרגישה אדישות. איתי או בלעדיי זה די אותו דבר. אני מספרת לה את המחשבות האלה, אבל אני רק שומעת את העט שלה כותב במרץ במחברת השלישית כבר. בחודשיים. והתגובה שלה באה בדיליי, כי היא עסוקה בכתיבה. והתגובה שלה שבלונית ופלקטית. לא כמו שאני מכירה מהזמן שלפני האנליזה. וזה מכעיס נורא וגורם לי לעקוץ אותה ואת המחברת שלה. אני רגילה להקשיב לעצמי דרך המבט שלה, שמשקף לי את העוצמות של מה שאמרתי. ובאנליזה זה חסר.. היא כאילו איננה, ואני אומרת דברים קשים בלי להרגיש שהם כאלה. וזה קשה לי מאוד. אני מרגישה שבא לי לעשות ניסיון אובדני טפשי וכושל, רק כדי שתאהב אותי, או שתתגייס יותר להיות נוכחת. שתדאג. שתחבק. איך אפר להיפגש עם מישהו 3 פעמים בשבוע ועדיין לכעוס? זה מביך.. אשמח למחשבותייך.. ניצן

היי ליאת, אני מודה שנורא חיכיתי לתגובתך.. הרבה תודה על ההבנה! אני קוראת אותך, ומצד אחד שואבת עידוד מההבנה שלך לסיטואציה המשונה של הכתיבה, ומצד שני שואלת את עצמי אם לא תיארתי את הסיטואציה באופן חד צדדי. היא הרי גם מדברת איתי, ולא רק כותבת (פשוט בדיליי קצת), והיא הרי גם נחמדה מאוד וטובה לי.. אבל קשה. היא נורא מוכשרת, אבל אין מה לעשות שכרגע, כשהיא לא רואה את פניי, היא גם מפספסת משהו באינטראקציה איתי. מצליחה פחות לקרוא אותי נכון, ואז יש יותר כשלים קטנים. וכשלים קטנים בימים אלה יכולים להכאיב נורא.. ואני מדברת גם על דברים שמזכירים תקווה, אבל הכל נורא עדין.. כשהיא לא מביעה תקווה אני מתקוממת על השתיקה, וכשהיא כן מביעה אותה זה נשמע נורא לא אמפתי לקושי. מסובך.. וגם אני שואלת את עצמי אם אנליזה זה מה שאני צריכה, ולא משהו יותר קונקרטי- שתנהל אותי קצת יותר, שאראה את פניה.. אבל איך אפשר לדעת אם זו שאלה רלוונטית או איזו התנגדות בשלבים ראשונים של טיפול חדש..? אשתדל להביא את התכתובת שלנו (או את שלי, שלא תיפגע מההסכמה שלך עם ההתנגדות שלי לכתיבה :-).. ונראה מה יקרה. נורא חיכיתי לך- תודה שהספקת להגיע לכאן היום! לילה טוב, ניצן