יאוש אין סופי

שלום ליאת.מוקפת אנשים,משפחה אבל כל כך לבד.עייפה מהכל.קמה והולכת לעבודה מאוסה וחיה בחרדה מפיטורין.כן,יודעת שאין סיבה ובכל זאת חרדה.עם הילדים קשיים כאלה ואחרים ומרגישה אשמה נוראית ואולי קצת אכזבה.הרי השקעתי כל-כך...לא מסוגלת לנוח לרגע ובפנים סערה,אי שקט.הכל שחור,אני לא טובה,לא חכמה,לא יוצלחת(למרות התואר)לא יהיה טוב,לא ראויה לו.והחיים חולפים,לידי.מעבירה אותם ולא חיה אותם.מתגעגעת לצחוק אמיתי,כן ומשחרר.לא יודעת מה יהיה,חוששת מהכל,לא מאמינה שיהיה טוב.הייתי בטיפולים.צרכתי כדורים כאלה ואחרים אך שוב ושוב חוזרת לאותו מבוי סתום.יודעת שדרוש שינוי דרסטי בחיי,בהתנהלותי ולא מסוגלת לכלום.מה הלאה?יש אנשים שהחיים מאירים להם פנים ויש אנשים שהחיים מחשיכים אליהם פנים.תמיד,מילדות הכל היה קשה,עצוב,בלי שמחה רבה.יכול להיות שהעצב כבר"בילד אין" בתוכי.מה עושים עם יאוש כה עמוק?לאן הולכים הלאה?

שלום אלין, אני בדרך כלל קוראת וכבר לא כותבת. אבל כשקראתי את ההודעה שלך הרגשתי צורך לכתוב לך. כל מה שאת מתארת אני מכירה. הייתי שם לגמרי, הייאוש, רגשות האשם, חוסר היכולת להנות ולהרגיש שחיה את החיים ולא רק מחכה שהימים יעברו (ואיזה טעם יש בחיים כאלה?). עכשיו אני לא שם. הצלחתי לצאת מהביצה הטובענית הזאת. אני עדיין מתקרבת מדי פעם אבל לא טובעת.ואני מאמינה שבפעם הבאה שאהיה שם וזה בטח יקרה אני אוכל לצאת יותר בקלות כי כבר יש לי כלים ופיתחתי נוגדנים. אז אני רוצה להגיד לך שיכול להיות אחרת. כתבת שאת מתגעגעת לצחוק אמיתי, כלומר את מכירה צחוק כזה. היה לך צחוק כזה. את יודעת לאן לכוון. אני אספר לך מה לי עזר, צעדים קטנטנים, התחלת תנועה מזערית, התנועה המזערית הזאת הלכה וגדלה וצברה תאוצה. אבל זה התחיל בלצאת יום אחד להפסקת צהרים עם חברות לעבודה, זה הכל. אחרי שיום יום התחמקתי מזה יום אחד נכנסתי למטבח. השיחה במטבח באותו יום הובילה לזה שעברתי חדר במשרד. פשוט מאד רק מעבר חדר. בחדר הזה יש 3 בחורות מקסימות. בהתחלה רק הקשבתי לשיחות שלהן לפעמים. ולאט לאט התחלתי להתעניין ולהשתתף. במקביל התחלתי לצעוד עם חברה פעם בשבוע בערב, זה התחיל כמאמץ אדיר אבל השתדלתי להתמיד. לא דיברתי על עצמי בעיקר הקשבתי לה. המפגשים האלה עם אנשים שאנחנו לא מרגישים כלפיהם רגשות אשמה, המפגשים עם חיים של אחרים על כל המורכבות שלהם מוציאים אותנו מהבועה שלנו ועוזרים לתת לנו פרספקטיבה. וככה עוד תנועה קטנה נוספה כל פעם, בצעדים קטנים ואיטיים. ועכשיו שנה אחרי יש לי את אותם חיים שהיו לי לפני שנה, בלי שום שינוי דרסטי עדיין יש נפילות אבל אני אחרת. מקווה שעזרתי במשהו. לילה טוב