מחסומים ותקוות

ליאת שלום, שוב אני כותבת וכמעט מתנצלת על כך, אך בד בבד יודעת שזו הדרך שלי עתה שמניעה אותי קדימה ונוסחת בי ביטחון אל מול המטפלת. אני כמהה לקשר ולקרבה איתה. עושה צעד אחד למען זה, נבהלת,נסוגה אחורנית ומפתחת אנטי לכל מה שקשור אליה. לראשונה מזה מספר שנים לא אקנה לה מתנה ליום הולדת ולא אכתוב לה דבר. היא בעצמה אמרה כי דברים משתנים, אז זהו חלק מהשינוי שבי. אין הלימה בין להגיד לה כל הזמן שאני כבר לא מרגישה שהיא איתי בתהליך ודי להתנגח בה ובד בבד לחשוב על יומהולדתה ולכתוב לה ברכה עם תשורה קטנה ממני. (אני חושבת שעשיתי זאת למעלה מעשור). אינני יודעת אם אלו חלק מהחוקים החדשים שאני מכתיבה לעצמי. שהרי אני כל הזמן שומעת מה נעלם מהקשר ומה אינני מקבלת ממנה. הפירושים שלי די הפוכים למה שהיא אומרת, אך באישהו אופן אני מפרשת אותם ככאלה. ומתנת היום הולדת היא חלק מהמאבק שלי עם עצמי מולה. אני כנראה מקשה על עצמי. בעיקר בכך שאני בתוקף מסרבת יותר להיחשף ולומר באמת את מה שאני מרגישה מבפנים. מפחדת לבכות ולאבד שליטה וככזה משאירה אותה כחלק משיח רגיל אותו אני מנהלת עם הקרובים אליי. לא מרגישה שהוא משמעותי ונוגע. מאוד מפחדת מכך. מפחדת להתקרב, להיפתח, להרגיש חשופה ולהיכוות ממנה. די מציק לי. בעיקר מציקה לי ההתנהלות שלי מולה וההחזקה שלי את תחושותיי. אני כמהה שהיא תוביל אותי לשיח שיפרוץ כבר את המחסום הנוקשה שבניתי בתוכי פנימה. ויש לי ציפיות שהיא תהיה יותר חכמה ממני ותדע להגיע לשם, עם כל החומות שבניתי סביבי. זהו. תודה!

היי, מצטערת שאני נדחפת.. אבל מה שיעל כתבה, התהליך המחזורי הזה של רצון לקשר וקרבה עם הפסיכולוגית, איזשהו צעד למען זה, בהלה, נסיגה ואנטי לכל מה שקשור אליה - זה משהו שמאד מוכר לי מהטיפול שלי ואני שמה לב שזה דבר שחוזר אצל הרבה מטופלים. מדוע זה קורה? מה זה הדבר הזה?! איך כל הזמן מגיעים למקום הזה בטיפול? זה איזשהו תהליך טבעי שיקרה לכל אדם כי כל אחד רוצה קרבה ומצד שני לא מסוגל לתת אמון, או שזה איזשהו מקום כזה שמגיעים אליו בעקבות נסיבות מיוחדות. אירועים שקרו במהלך חייו של אדם שהובילו אותו למקום הזה שכל כך רוצה להיות קרוב, אבל מצד שני חושש מכך מאד, לא מאמין שזה יכול לקרות לו ואז פתאום כל הרצון לקרבה פתאום הופך לרצון לברוח. זו איזשהי תופעה מוכרת? יש לה שם? אני פשוט ראיתי שזה חוזר על עצמו בהרבה טיפולים, כאילו זה איזשהו סימפטום כזה לבעיה ספציפית. האם ישנו סוג מסויים של אירועים שאם מתרחשים בחייו של אדם, הם יוצרים אצלו את המקום הזה? אולי סתם נולדים עם זה? אולי זה משהו טבעי שקורה לכל אדם? או שזה משהו שקורה דווקא בטיפול בגלל החשיפה שיש בו? זה קורה לי עצמי כל הזמן, כל פעם מחדש. זה משהו בר תיקון? או שאולי זה לא והאדם צריך ללמוד לחיות עם זה? כי הרי זה דבר שכנראה חוזר על עצמו גם בקשרים מחוץ לטיפול, שמקשים על יצירת קשר, לא? עכשיו אני מתחרטת שכתבתי את ההודעה, מקווה שהיא לא טיפשית מדי.. אני סתם סקרנית.