סוף סוף נקודת אור

ליאת שלום, סוף סוף, לאחר מחצית השנה מאז התחלתי באנליזה אני מרגישה רוגע ונינוחות, חפצה להגיע למפגשים ומצליחה להרגיש ולקבל את הקרבה ולמתן את הפחדים כי הכל בר חלוף ואזרק לפתע ע"י המטפלת. וחשוב לי לכתוב זאת ולהרגיש, גם אם בקמצוץ, זיק של אושר ועונג מהתחושה. הסערות שבי הפנימיות, שלא פעם חוברות לסערות מבחוץ כמעט וממאנות לחוות את הרגע, שהופך כמדומני לתחושה מתמשכת שאינני רוצה לאבדה. ואני כותבת, ראשית בכדי לשתף ולא להישאר רק באין ובחוסר שהרגשתי עד כה מהמעבר מהפסיכותרפיה לאנליזה ובשל העובדה כי השבוע אני מפספסת מפגש היות ולא מתאפשר למטפלת שלי להיפגש, ואני מתחילה להיבהל. נבהלת מהתחושה איך ארגיש בשל כך, איך יחלוף השבוע עד המפגש הבא ומבוהלת מאותות הקנאה והכעס שמתחילים לרחוש בתוכי. איכשהו אינני מצליחה להתמלא ולשמר את ה"יש" והטוב שהקשר נותן לי וישר מבחינתי כרגע זה לעצור את הכל, לעשות "פאוז" ולהקפיא את כל מה שאנו חוות עד המפגש שבוע הבא. אני חוששת כי אם לא אעשה כן הכל יתמוטט לי מבפנים ולא אצליח להחזיק מעמד. יעל