להתא..........

אני באפסית כוחות. ממוטטת. העבודה החדשה- הזמנית איכסה. רוצה לעזוב. זה ידפוק אותם. כי זאת החלפה לחל"ד. ומעבירה לי חפיפה. הבוסית בחול. אז למי אגיד שרוצה לעזוב? ואז כשהיא חוזרת מחול ההריונית כבר יולדת... ואז- דפקתי אותם. ובטח זה יגרום לזה שאשרף את עצמי בארגון ולא אוכל לגשת שם למשרות נוספות. אבל אני ממש סובלת. העבודה כה משעממת. הרבה פחות ממה שעשיתי בעבר- מבחינת כישוריי. התנאים חרא. השעות לא גמישות. וכך גם כל הטיפול נפגע. מ4 פעמים בשבוע לפעמיים. נו מילא, אבל הפעמיים האלו הן כמו אחת. למה? כי הן יום אחר יום :-( לקחתי את העבודה רק מלחץ לעבוד כבר. כי מחפשת כבר חצי שנה- שבעה חודשים. ולא מוצאת. המצב במשק חרא. השכר- נמוך בכ 2000 ש"ח!! מהעבודה הקודמת. אני בוכה כל יום. וסגרתי רק 5 ימים שם. איך אשרוד שם עוד חצי שנה?! מתה לעזוב. הפסיכו' ידעה המון זמן מראש על השינוי בשעות ועל זה שלא אוכל יותר להתגמש בגלל העבודה החדשה. ועדיין- אין לה שעות אחרות בשבילי. וכך בבת אחת מ4 פעמים בשבוע לרדת לפעמיים בלבד, כשגם הן יום אחר יום. ואין לי שום מרווח נורמלי בין הפגישות או משהו שיחזיק אותי. במקום לחכות יום - יומיים בין פגישה לפגישה, אני מחכה 5 ימים!! ודווקא כשאני הכי במשבר שיש. רוצה למות. המחשבות כל יום בראש. והרבה. איך נהרסו חיי. איך הרסתי אותם. למה היא לא עזרה לי למנוע את ההסלמה שהובילה לעזיבה של העבודה שלי?? הקודמת הכוונה. היה לי שם בית חם. הפסיכו' הקודמת שכה אהבתי ושנפרדה ממני בבת אחת ובמייל, אחרי שחיכיתי לה 3 חודשים כפי שסכמנו שתחזור מהחופשת לידה... ולא הצלחתי לחזור אליה. לא הצלחתי לעזוב את המחליפה= הנוכחית, ומצד שני לא רציתי להיפרד ממנה. בליבי כמהתי שהיא תחזור אחרת. שתחזור כפי שהייתה. כבר עברה שנה מאז.והמכתב שהיא כתבה לי ונתנה לי בפגישה האחרונה לפני שיצאה לחופשת הלידה שלה עדיין איתי באותה מעטפה צהובה בתיק שלי. נושאת אותו עימי יום יום. ומה קרה? אין זוגיות. אין עבודה שהייתה לי כבית במשך 10 שנים!, אין לי כלום. חיי נהרסו. אין. והנוכחית? טוב זה ברור כבר שהיא לא עוזרת. אני אוהבת אותה אבל לא כמו את הקודמת. וגם הטיפול לא מקדם אותי. תקוע. תקוע. טיפשי. לא ממש טיפול. הקודמת הייתה טובה יותר. עד שקרה כל הבלאגן. מחשבות על המוות כל הזמן. הטיפול הרס את חיי. ולא כהרגשה. אלא עם סימוכין במציאות. באתי עם מטרה ברורה ומוגדרת. ויצאתי עם: 1. אבדתי מקום עבודה מאד מיוחד. 2. אבדתי את הפסיכו' ואת עצמי. כואב לי ברמות. אבדתי אמון בטיפול ובפסיכו. 3. לא השגתי את המטרה לשמה באתי מלכתחילה. ואין לי איך לשרוד. ועוד אפילו בעבודה זמנית כזאת ביקשו ממני לחתום על ויתור סודות רפואית ולמלא שא רפואי ממש חופר. ומפורט. אז... רק טיפול פרטי היא אופציה. אשפוז- לא. אין לי מוצא. לא רואה תקווה. מוות. קורא לי יותר ויותר ויותר

הי ליאת, זה נחמד מצידך. ממש. עדיין כאן. נוסף לכל מה שכתבתי, הלכתי לאיזושהיא בדיקה שגרתית ביום שלישי... ויצאתי מנה בוכה . מחכה לתוצאות. מפחדת אימים. לא מסוגלת לפרט מרב פחד. ( זה... ה..הזאתי...). סליחה. לא התכוונתי לחוד חידות. ניסיתי לכתוב. לא מצליחה. פחד. אם או בלי קשר, מכירה את הכדור "רמוטיב"? ( בארץ- עם מרשם, בחו"ל- בלי..). תודה על האכפתיות. את חמודה