קשה

היי שוב ליאת, אני עוד לא לגמרי יודעת מה אכתוב, אבל כל כך כבד לי שאנסה ונראה מה יצא.. אזכיר אולי שהתחלתי אנליזה לפני 4 חודשים בערך, ושבאופן כללי זו מסגרת שמאוד טובה לי. אבל לאחרונה חלמתי חלום, כנראה רב-משמעות (אני נוטה בדרך כלל להחליק חלומות ולא לתת להם משמעות), אבל היא נגעה שם בהמון דברים, עד שהגיעה לעצב חשוף וכואב. עצב שהצלחתי לכסות באבק בחודשים האחרונים, ומאז הוא כואב כואב כואב.. שוב יש לי מחשבות אובדניות וחוסר תוחלת, כל מה שבא לי זה ללכת לישון באיזו פינה. כל יציאה מהבית היא מאמץ אדיר. אני מרגישה שיש לי סלע עצום בגוף, ואפילו סתם הליכה קלה למכולת קשה לי. פיזית קשה לי להזיז את עצמי. לא רק ברמת המוטיבציה. באמת תחושת כבדות מטורפת. שוב היא הזכירה לי שלאמא שלי יש סרטן שלא מחלימים ממנו. שהיא תמות מתישהו, כנראה בשנים הקרובות. חרדה ודכאון מפילים אותי. ובמקביל- אני מרגישה אכזבה מעצמי, מחיי, אשמה כלפי אמא שלי, על "גזילת" הסבתאות.. אין לי בן זוג, אף פעם לא היה, אין לי ילדים, למרות שאני מתה שיהיו לי. אני מרגישה שהעולם מסלקץ (מסלקציה) אותי החוצה באופן טבעי. אני מרגישה שאין לי מקום בעולם. שאולי זה ברור שכך קרה לי, שאולי הייתי צריכה לראות שזה מה שיקרה. שאולי זה לא מצב זמני, וצריך לארגן מחדש את התפיסות שלי לגבי העולם ולהבין שאלה הם החיים שלי לתמיד עכשיו. רווקה מזדקנת בלי ילדים. ואולי כשהיא תמות לא יהיה לי מקום שאפשר לקרוא לו בית ויגיע גם הזמן שלי למצוא לעצמי נחלת שיש קטנה להיקבר תחתיה. אני קצת מיואשת... ומוצאת את עצמי כועסת עליה. שהיא כל כך דומיננטית בפגישות האחרונות. שהיא לא נותנת לי להתעלף ולישון את הדכאון שלי אצלה על הספה-מיטה. לשתוק ולעשות הפסקה בעוצמת האנליזה. כל הזמן היא מדברת וחופרת עמוק יותר פנימה, ואני יוצאת ממנה קורסת וכואבת. נורא קשה.. (אני צריכה לספר לה.. אני חושבת שהיא לא יודעת..). אשמח למילותייך, ניצן

היי שוב, כיוון שטרם חזרת, אנצל את ההזדמנות לספר את ההמשך.. נפגשתי איתה היום וניסיתי להסביר שקשה לי שהיא כל כך דומיננטית. שאני אפילו כועסת קצת. אבל כנראה שעשיתי את זה לא טוב והיא כעסה. שמעה בעיקר את הכועסת. היא הרגישה שכל יתר הדברים שאמרתי היו פחות משמעותיים. היא ניסתה להסוות את הכעס, קצת לחזור בה ולהתנהג כמו פסיכולוגית, אבל היו בינינו חילופי דברים קצת קשים ביחס למה שאנחנו מורגלות. דיבור ישיר ממה שאני רגילה. אולי באשמת השכיבה, שלא רואים אותי לכאורה. אמרה שכשרע לי אני נוטה לכעוס עליה. אפילו השתמשה במילה "שק חבטות", שאם היית מכירה אותי היית יודעת כמה זה רחוק מהמציאות.. אני קצת התאכזבתי כשהיא כעסה, וגם קצת פחדתי שמעכשיו לא תוכל לשאת אותי יותר. שהיא רק מחכה שאלך כבר. פחדתי גם שתשתמש במה שסיפרתי לה כנגדי. בצורה חדה, בוטה ומכאיבה. קשה כשיש חילוקי דעות. קשה לדעת אם יש אמת אובייקטיבית ואיפה היא נמצאת. היא דיברה על דפוס תגובה קבוע שלי כשלא טוב לי, אבל האמת היא שאני גם מזהה דפוס תגובה קבוע שלה כשהיא מריחה סימנים קלים למה שהיא מפרשת ככפיות טובה. ואז.. האם אני מזהה משהו אובייקטיבי שלה, או משהו באינטראקציה, או משהו שאני משליכה עליה אבל לא קיים באמת..? נהוג להפקיד את האמת האובייקטיבית אצלה. אבל.. אולי זה לא מובן מאליו. על השולחן כתיבה שלה היה מונח ספר על פסיכולוגיה התייחסותית, ותהיתי עד איפה היא מסוגלת להגיע עם זה איתי.. שקעתי לשתיקה בסוף.. היה לי דחף להתנצל, אבל חלק אחר התעקש לא. אמרתי את מה שהרגשתי- להתנצל על מה? פחדתי להתרומם, להיתקל בעיניה ולגלות הדיפה, דחייה וגועל. אז כשנגמר הזמן מיעטתי בקשר עין וקצת ברחתי החוצה. היא חייכה אליי כשהצצתי אליה, אבל לא ממש.. גם אותה השארתי קצת עם מחשבות. ואת יודעת.. בפעם הראשונה מזה מספר פגישות יצאתי החוצה בצעד קל. ידעתי שקרה בינינו משהו חזק, אבל הרגשתי הקלה, כאילו השתחררתי ממשהו. אני כמעט חושדת שהתכוונתי לנער אותה קצת. להכעיס. אני מרגישה שההקלה שלי לא נובעת מזה שסיפרתי, אלא דווקא מהקיטור, מהלהחזיר לעצמי קצת מהכוחות שלי לומר את עמדתי ולהתנער ממנה. כן, להתנער. (אולי לכן היא כעסה?). אפילו בא לי להיפרד. ככה ברגע. אני חושבת שאני פשוט חוששת לחזור, למקרה שהיא לא באמת רוצה בי יותר. ניצן