לא מבין מה אני חווה

שלום, אני בן 30 ומזה זמן שמתי לב שאני לא רואה את החיים כמו שאחרים רואים. כלומר, מצד אחד אני מבין ממש טוב איך אנשים חושבים ומרגישים ומה מניע אותם, אבל זה מאוד רציונלי, ברמה הרגשית זה מרגיש לי כאילו הם דמויות בחיים שלי ואני חווה את האנשים בחיי ואת חיי כסרט. לכן לפעמים דברים שאני עושה או אומר פוגעים כי לא הבנתי באותו רגע מה האדם יחווה כתוצאה מדברי. אני מרגיש שאני בדרך כלל מונע מרצונות ומדחפים וזה לא מאוד מאוזן עם המצפון שלי או הרגשות. אני יודע לעצור את עצמי ולא לעשות משהו שהוא לא בסדר אבל זה כמסקנה מ"כלל שנלמד" לאו דווקא משהו שמגיע עמוק מבפנים. מתנהל לפי כללים וקודי התנהגות ומן תפיסה של ככה עלי לפעול וככה העולם בנוי ולא לפי איזהו רגש ותחושה פנימית מאוזנת. מאוד מתקשה לקבל החלטות. מקריאה מרגיש לי שיש לי מן דפרסונליזציה, אבל זו תחושות ותפיסת מציאות שקיימת אצלי מגיל מאוד מאוד קטן. האם יתכן שמדובר בהפרעה אחרת? האם ייתכן שבנאדם יגדל עם דה פרסונליזציה? שכך הוא תופס את העולם ככלל קשה לי לחוות ולקבל כל דבר שלילי טראומתי או טראגי בחיים. וגם אירועים פתאומים שהם שליליים לא מחלחלים ישר. כאילו כל חוויה רגשית שלי עוברת מסננת. אם היא קשה מדי אני כאילו לא מכיר בדבר, ומוצא לו הסברים אחרים ומשכנע את עצמי להאמין בהם או לחילופין נותן לזה להכנס לתודעה רק כשהפכתי את זה למשהו עם היבט חיובי או כשאמרתי שזה דבר מוגמר ואין לי מה לעשות לגביו. כלומר אין לי את היכולת להכיל ולקבל דברים שלילים כמו שהם, מידית, רגשית, ומבלי למתן אותם. אני שם לב שבעצם להבדיל מאחרים, אין לי מצב רוח. כלומר מצב הרוח שלי הוא קבוע ונטרלי. דברים משמחים אותי או מבאסים אותי. אם הם משמחים זה סבבה, אם הם מבאסים אני לא תמיד מעכל אותם כמו שהסברתי למעלה. לסיכום אני מרגיש כאילו אני חי בסרט או במן אשליה, שבה דברים תמיד טובים ומוכרחים לקרוא כמו שאני רוצה ודברים שליליים אני מתקשה מאוד לעכל וכשהם קורים זה יוצר דיסוננס עם התפיסה שלי. כשאני מנסה להפתח ולהיות רגשי, אני מרגיש מאוד פגיע, ממש כמו פצע על הגוף שנוגעים בו ואני לא יכול להשאר במצב הזה לאורך זמן. מה שמפריע לי זה שאני לא מבין מה זה בדיוק, האם זה ניתן לריפוי או שינוי בטיפול תרופתי או שזה מבנה אישיותי ונגזר עלי לחיות חיים כאלה. ברור שדברים כאלה מתבררים בטיפול אבל הייתי שמח לקבל כיוונים. יצוין שישנם רגעים שבהם הכל נעלם ואני חווה את העולם כמו שהוא. אבל אחרי כמה זמן זה נעלם (דקות) ואני חוזר למצב שבו אני נמצא שמרגיש כאילו יש מחסום או ערפל או מן משהו ביני לבין המציאות. במצב הזה אני מרגיש רצונות חזקים מאוד ולא מאוזנים, שאני בדרך כלל חייב למלא (שום דבר פלילי או מסוכן), כדי להרגיש רגיעה, וקשה לי לעשות את הדבר ההפוך כי אני ננעל על זה, ואפילו מתקשה לדמיין את האלטרנטיבה ואת ההשלכות של הדברים. בנוסף ככל שאני יודע יש לי גם סוד של אוסידי מחשבתי לדעתי. אני מתקשה לייצר חיבורים רגשיים עם אנשים. אני מתנהל רגיל לגמרי, ויודע לזייף התנהגות ויודע לשכנע את עצמי ברגשות שאמורים להיות לי עכשיו, אבל תכלס החיבור שלי לאדם הוא לא רגשי או לפחות חסום. אני לא יוכל להצביע על טראומה מילדות או בכלל שתגרום לדה פרסונליזציה, מלבד אולי הקטע עם האוסידי שאני מפחד שדברים שאני חושב או יקרו, ולכן אני תוהה אם זה יכול להיות נגזרת של מבנה אישיותי מאוד רגיש ופגיע