היי

היי, התחלתי טיפול לפני כ8 חודשים אצל פסיכולוגית בחודשים הראשונים היה לי קשה להיפתח והפגישות היו פחות משמעותיות עבורי לאחר מספר חודשים נפתחתי יותר והבנתי ביחד עם הפסיכולוגית שעברתי אונס לפני 10 שנים (אני בת 18 - האירוע קרה כשהייתי בת 8) היא מאוד עזרה לי להתמודד במיוחד עם זה שאני רואה את האדם שעשה לי את זה על בסיס יום יומי. בעקבות האירוע היה לי פוסט טראומה והיא טיפלה בי בEMDR . דיברנו ועבדנו על האירוע בערך 4 חודשים. מצבי השתפר, אבל אני עדיין חושבת ומרגישה את האירוע כמעט כל יום (אבל פחות). בפגישות האחרונות אני מרגישה שחזרתי להתחלה, מה שקרה לי מאוד בודד אותי חברתית ובגלל זה חייתי בהכחשה כמעט 10 שנים, אני אמורה ללכת כנראה לשנת שירות בה אני אצטרך להתמודד עם מצבים חברתיים, המטפלת דוחפת אותי לפתח יותר קשרים ולהעמיק קשרים שיש לי,אבל אני עדיין לא מרגישה מוכנה..להיפגש עם חברה אחד על אחד ולספר לה משהו אישי- מעורר בי חרדה ומבוכה, אמרתי לה שזה מלחיץ אותי. אני מפחדת שאם אגיד לה שאני לא מרגישה מוכנה היא תגיד לי שזה תירוץ.. אני מרגישה בפגישות האחרונות שאני לא מצליחה להביא את עצמי ושאני חוזרת על עצמי ומדברת על דברים שאני בכלל לא רוצה לדבר ובגלל זה הפגישות הופכות לפחות משמעותיות. עשיתי שינוי גדול והרבה מאוד בזכותה, אני אסירת תודה על דברים שהיא עשתה עבורי, אבל אני מרגישה שעדיין יש לי עוד דרך לעבור. הפסקנו לדבר על האירוע למרות שזה עדיין מטריד אותי, זה הפך מנושא מרכזי למשהו שולי בטיפול.. אני מרגישה שעקב זה שאני הולכת לשנת שירות בעוד 4 חודשים, היא נורא רוצה שאני אפתח כישורים חברתיים ואהיה פחות קנאית לפרטיות שלי ואדע איך להתשלב, אבל אני מרגישה שהכל הולך מהר מידי! הייתי רוצה לדבר איתה על התחושה היום יומית, הריקנות והתחושה שיש משהו שחסר, ושלא מתמלא אף פעם, אבל אני לא מצליחה. מה לעשות? איך להחזיר את המשמעות לטיפול שלי שהלך לאיבוד בחודש האחרון? תודה רבה על ההקשבה, נועה :)