מה דעתך?

מאת : ביקורת: העומק של 'ירח קפוא' מתגנב אליך בדממה. זה ספר שצריך לחשוב עליו בשקט, כמו שהוא כתוב מתוך מדור הספרות של ידיעות אחרונות, במוסף "7 לילות". מאת: רונה קופרבוים אדם חייב להרגיש פגיע. מי שלא מסכים להרגיש פגיע, יצטרך לעשות עיקוף גדול סביב החיים. 'ירח קפוא' של יאן קוסטין וגנר הפיני הוא מותחן שחוקר לא רק תעלומת רצח אלא גם, או בעיקר, את שאלת ההזדקקות. האם אתה מוכן להכיר בזה שאינך מסוגל לעשות הכל לבד? האם אתה מעז להרגיש זקוק? הבלש והרוצח, שני חצאים של הנפש, מחזיקים קטבים נגדיים. הבלש, קימו יואנטה (לכולם בספר יש שמות פיניים מפני שהם מפינלנד‭,(‬ מאבד בפתח הסיפור את אשתו. תוכו נפרם. החיבורים שלו מתרופפים. יואנטה מצוי על סף התפרקות. לכן עליו להיאחז במשהו. מטרה, כיוון. הוא קובר את אהובתו וחוזר למשרד. אחוז צער, משתגע מאבל, הוא מתמסר למרדף אחר רוצח שקט. רוצח שאי אפשר לשים לב אליו. הרוצח הזה לא מסוגל לשאת את המצב האנושי הבסיסי של היות תלוי באחר. זה הפגם הטרגי שלו, וזה מה שמניע אותו להרוג. הוא הורג כל מי שנחמד אליו, כל מי שמציע לו חסד, אהבה, רוך: "היה לו נעים להיות חלק מהחשיכה‭."‬ כי מי שבידו להציע טוב, בכוחו לקחת חזרה את הטוב הזה. השפע מצוי בשליטתו. לכן האחר שאוהב הוא ישות מסוכנת. עולה כלפיו פחד, שמתגלגל לתוקפנות. הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין קראה לזה צרות עין - הרצון להשמיד את מי שמציע לי מהטוב שלו, מפני שדווקא נדיבותו חושפת אותי לתחושה של תלות, הזדקקות, נפרדות, כמיהה. כדי להיות בקשר צריך להודות בצורך שלנו בקשר. לקבל את סכנת המוות של דחייה. רק אז אפשר לקבל ממישהו מה שהוא מוכן לתת. קליין האמינה שהמאבק הזה כוסס בתוך המרחב הפנימי למן השבועות הראשונים בחייו של תינוק. 'ירח קפוא' ממקם אותו בתוך הנוף הלבן, הצונן, של העיירה טורקו, על בתי העץ שלה ותושביה הרדופים איש על פי דרכו. ביניהם מסתובב רוצח סדרתי. כלי הנשק שלו הוא כריות. מנגנון ההגנה שלו הוא הכחשת הצורך. הכחשת פגיעות. הספר מלא תיאורים של אומניפוטנטיות מדומיינת: "הוא שאף אל קרבו את האוויר הצח, הרענן, של הבית שעליו השתלט. זה עבד. כמובן, הכל עבד. כל מה שרצה‭."‬ במקום אחר: "הוא היה בלתי נראה ובלתי פגיע. חשוב היה, חיוני היה להבין זאת‭."‬ ואחרי שהקורבן מפסיק לנשום, הרוצח "שוקע לתוך השמים, מושיט יד לכוכבים הקטנים, הצהובים, לוקח ומועך אותם בכפות ידיו‭."‬ למחרת היום, כשהוא מתעורר, "ידע שעשה משהו איום ונורא, והמחשבה נעמה לו. הוא עולל עוול. הוא יכפר על העוול בעוול נוסף‭."‬ אחרת העולם יחלחל אליו. בעוד הרוצח שוקע לתוך הזיות של גדולה, מתעלה הבלש במדרגות הייסורים. הוא צועק את שמה של אשתו עד שרגליו קורסות. הוא מפסיק לישון. מפסיק לאכול. מטיח עצמו שוב ושוב כנגד האובדן. הדבר היחיד שמחזיק אותו זה להתגעגע. כשהוא מצליח סוף-סוף להיכנס הביתה, הוא חושב דברים כמו "לחיים אין משמעות אם מת אדם שאהב מאד‭."‬ הלוא איכות החיים היא איכות היחסים שיש לנו בתוכם. בתוך כאבו, מסוגל יואנטה הבלש להרגיש את הרוצח. מכיוון שהוא מסוגל לבוא במגע עם כאביו-שלו, הוא מסוגל גם לבוא במגע עם חווייתו של אדם אחר. זה כוחו של ידע עצמי. 'ירח קפוא' מציע חוויית קריאה מתעתעת. נדמה לך ששטת על פני ים שטוח, שאפילו לא נרטבת, מפני שנימת המספר כל כך מדודה. רק בתום הקריאה התחוור לי שצללנו עד לקרקעית. העומק אינו נחגג אלא מתגנב אליך בדממה. וגנר פורש את התמונה במשורה, ללא סנטימנטליות, כך שלוקח זמן לזהות את הנוף המתואר. אולם ברגע שזיהית אותו הוא מסרב להרפות. זה ספר שצריך לחשוב עליו בשקט, כמו שהוא כתוב. דמויות נוספות מופיעות בסיפור. הבוס קטולה, שוטר בכיר וקצר רוח. בני משפחה של נרצחים. הוריה של סאנה, האהובה המתה. חברים. עוברי אורח. ועוד ועוד. הנגישות שלהם חמקמקה. פני השטח של בני אדם הם לעיתים חלקים מדי, ואין במה לתפוס. יואנטה מתקשה לדבר עם הקרובים לו. רוצה לטלפן לאמו ולא מצליח. המילים מתכווצות. מול זרים הוא מצליח יותר. בזרות יש מקום. כל זה מתואר בלשון יבשה כקרח. הפרוזה של וגנר היא תופעה אקלימית: התפרצויות געשיות שגורמות כוויות קור. הכאב אצלו אינו פולט חום. בתחילה שייכתי זאת למיזנתרופיה, אבל אולי להפך. אולי זה מחסה מפני עוצמת הרגש שלו עצמו. לפיכך הפסקאות והמשפטים נחתכים מהר. זה לא זמן לפסיקים. התמסרות לשפע היא דבר ממכר ויש להיזהר מפניה. ובכל זאת, מבעד למרחק המדוד שוגנר מקפיד לשמור, הוא מיטיב להבחין בנימים העדינים שעל פני גיבוריו. מכיוון שהוא רואה, אנחנו יכולים לגעת. לחמול ולהתקרב אל רוצח, כפי שהבלש בוכה עליו. בבכי הזה שניהם נגאלים. הבלש, מפני שהוא מסוגל לבכות. הרוצח, מפני שיש מי שבוכה עליו. החיים: זה אף פעם לא מספיק, ותמיד יותר מדי. הגיבור הזה, שאנחנו לא יודעים דבר על מראהו, מעז להיישיר מבט למקום שאשתו המתה תופסת בתוכו. "הוא רץ לקראתה. לעולם לא יגיע אליה, אבל זה לא חשוב, חשוב שרץ‭."‬