משתפת.. תודה ליאת

העולם לרגע נעצר ורק שעון אחד עובד השעה שלנו הגיעה מוצאת את עצמי יושבת מולה, מסדרת את הכרית ומתחילה. מחייכת, עצובה ונבוכה הגעגוע אליה נרגע אך תוהה מה עובר בראשה והאם יש לי מקום בליבה עוברות כמה שניות אך עדיין שותקת, המילים לא יוצאות ובראש הרבה קולות וצרחות מסתכלת על עינייה הכחולות מנסה להעביר לה את מצוקתי דרך אותות חושבת היכן יש לי מקום אמיתי שבו אוכל לקבל את עצמי ולהבין שיש דברים שהם לא באשמתי מנסה ומתוסכלת, האותנטיות נכשלת רוצה להוציא את כל הפחדים אך מרוקנת הכל קבור בפנים האבסורד הוא שלא קרה דבר נורא אך בחוויה שלי עברתי השפלה מבולבלת ולא מבינה, רוצה לצרוח ולא יודעת על מה

מאי, התרגשתי ממה שכתבת. אני מאוד מזדהה..לפעמים קורים המון המון דברים בפנים וקשה ומפחיד כל כך להוציא אותם החוצה, אפילו במקום הכי מאפשר ומוגן, אפילו בטיפול. ואז משתמשים בתקשורת לא מילולית אבל זה לא תחליף וחוץ מזה - ניכר שיש לך כל כך הרבה מילים ויכולת להביע את עצמך- חבל שישארו בפנים...שמחה בשבילך שלפחות כאן הצלחת לתת למילים מקום. מקווה שבהמשך תוכלי לעשות את זה גם בטיפול עצמו ולהרגיש פחות לבד..לי עזר לכתוב דברים בבית ולהביא אותם לפגישה. לקרוא במקום לדבר. גם זה לא קל אבל מרגיש אחרת. אולי יתאים גם לך. בלה.