שאלה

היי. בהמשך לשאלתו של דויד והתשובות שניתנו לו, אני לא מבינה משהו.. איך טיפול יכול לעזור לשחרר מחסומים, אם מדובר במקום מוגן, "מעבדה". הרי הטיפול נועד להיות כזה שיאפשר לך להיפתח, ובאמת את מוגנת שם (אמורה להיות), אבל זה רק בטיפול.. זה מקום מלאכותי , מעבדה.. זה לא מה שקורה בעולם האמיתי. אני מודעת לזה שהמטפלת מכילה אותי מתוקף תפקידה, ואולי זה מה שמאפשר לי יותר להיפתח אליה, אך זה משהו שיקרה רק בטיפול בדיוק בגלל העובדה שמדובר במקום מוגן! למה שאחר כך, כשאצא לעולם האמיתי, המחסומים שלי יוסרו אם אני יודעת שזה לא המקום המוגן שבו התנסיתי בקשר קודם.. אולי רק אם אמצא בעולם תנאים דומים לתנאים השוררים בטיפול, אז יתרחש דבר דומה ואגיע לאותו מקום שהגעתי אליו עם הפסיכולוגית - אבל לא נראה לי שקיימים תנאים כאלה בעולם האמיתי. אז איך הטיפול יעזור לי? אולי הוא רק יגרום לי להסיר מחסומים בטיפול עצמו, אך זה לא ישנה דבר בעולמי.. אלא אם... המטפלים אמורים בכוונה ליצור תסכול מסויים אצל המטופל, כדי שהוא יחווה קשר שדומה יותר למציאות. כך הוא יאלץ ליצור קשר תחת תנאים לא אידאליים לגמרי - שזה יכול אולי לאפשר "זליגה" של הטיפול החוצה.. אבל זה בעצם אומר שכל מטופל שיגיע לטיפול יהיה חייב להרגיש תסכול מצד המטפל באיזשהו אופן. האם מטפלים בוחנים מהי הנקודה הרגישה אצל המטופל ובכוונה מוצאים דרך להכאיב לו? כלומר, יכול להיות שהפסיכולוגית שלי, שלעיתים מאכזבת אותי באיזשהי צורה, עושה זאת בכוונה? כדי לאפשר לי להתמודד עם קשר בטוח, אבל לא מושלם? והישארות אצלה למרות הכל זה מה שיגרום לי ללמוד שאפשר להיות בקשר גם אם קיימים תסכולים מהצד השני? שקשר יכול להיות טוב, אבל לא מושלם ושזה בסדר?! גם אם כן, זה רק גורם לי להרגיש שכל הטיפול הזה הוא שקר אחד גדול, וזה גם לא עוזר לי.. או שפסיכולוגים לא עושים זאת בכוונה וזה פשוט קורה כי גם הם בני אדם, וישנה מנקודת הנחה שבכל מקרה המטופל יפגע לפעמים.. אבל אם זה כך, אז מה הופך את הטיפול למקום בטוח? חייב להיות משהו בקשר הזה שמבדיל אותו מקשרים אחרים, כלומר שהמטפל צריך להשתדל להכיל המטופל בכל מקרה. מה הולך פה? בלבלתי את עצמי תוך כדי כתיבה. אני שולחת בכל זאת, אולי תוכלי לעשות לי סדר.. תודה

היי, הבנתי. תודה! אבל זה אומר שאם מטופל נמצא בטיפול, שבמקרה לא נוצר בו כשל אמפתי והמטפל מצליח להגיב באופן מותאם, קיימת בעיה.. משהו לא תקין בטיפול, כביכול הוא מכיל מדי. במצב כזה נראה שהמטפל חייב למצוא דרך להכאיב\לתסכל את המטופל או שהמטופל צריך להחליף טיפול לכזה שבו יפגעו בו! כי הרי דווקא מהמקומות הכואבים אפשר לצמוח! כלומר, כל מטפל בתחילתו של טיפול יודע שעליו להכיל את המטופל שלו, אבל מצד שני גם ליצור אצלו תסכול כלשהו.אחרת הטיפול לא יעבוד. ישנה שאיפה להגיע לכשל אמפתי. אם כך, זה הגיוני שמטפל יגיב, במקרים מסויימים, בכוונה כדי לפגוע - בשביל להגיע למקום הזה. אז הכל שקר! באמת לפעמים הייתה לי הרגשה שזה בכוונה! איך אפשר לצמוח ממקום שבו קיימת אפשרות שהאדם מולך פוגע בך בכוונה, גם אם זה כדי להביא אותך למקום של צמיחה? כל הקשר הזה הוא שקרי מבחינת המטפל. הוא משחק במטופל שלו כמו מריונטה. וגם אם זה לא ממש בכוונה, גם אם לגמרי במקרה הוא טעה, עדיין ישנה שאיפה כזאת להגיע לכשל אמפתי, עדיין הוא מגיע למקום שאולי ממנו אפשר להתקדם בטיפול או מקום שהוא רוצה להיות בו עם הטופל, לכן זה עדיין נחשב בכוונה איכשהו. בכוונה סמוי. אוי ואבוי