שתיקה

היי ליאת, אני מקוה שאת זוכרת.. אני באנליזה עם מטפלת מצוינת כבר חצי שנה. אני חושבת שזה מוציא ממני דברים טובים.. כנות גדולה יותר, יכולת טובה יותר לדבר באופן חופשי, יחסית, וגם נגיעה בנושאים שבעבר, בטיפול פסיכותרפי רגיל, נגענו בהם פחות חזק ועמוק. כך שאני מאוד מרוצה מהמעבר לאנליזה. אני מרגישה ששם המפתח לשינוי בשבילי. אבל קורה לי הרבה לאחרונה, בבית, שאני מרגישה שאני זקוקה להבעת הערכה ואהבה גם מצידה. זה לא חדש, כמובן.. זו תמה כזאת. המחשבה שאני מפריעה או שאני טירחה עבורה, והחרדונת אם עוד יש לה כוח לזה, ואם כך חשבה שתראה אנליזה (כי אני הראשונה והיחידה שלה כרגע), ואם זה עדיין בסדר לה, להיפגש איתי כל כך הרבה, וכו וכו.. אני גם עסוקה בקב' ההדרכה שלה ובהדרכה האישית שלה (כי היא עדיין בשלבי למידה)- איך אני מתוארת, איך אני מצטיירת בעיני האחרים, האם אפשר לחבב אותי מהסיפורים? וגם.. חסר לי קצת שהיא תגיד שהיא רואה שאני עובדת קשה ומשתדלת להביא את עצמי. שהיא רואה שאני בתוך זה.. כי זה באמת תהליך אינטנסיבי מאוד ולא תמיד קל. אז היום בשקט בשקט דיברתי לעצמי ואליה ואמרתי את כל זה.. והיא שתקה ושתקה ושתקה.. ואני כל כך הייתי צריכה אותה, שתגיד משהו. כל דבר. הרגשתי איך עננים מכסים לי את הלב, והבדידות משתלטת עליי מבפנים. הרגשתי עצב נורא ולבד.. בסוף אמרתי לה שאני מרגישה בדידות גדולה בשתיקה הזאת. והיא אמרה שהיא מרגישה שאני מבקשת ממנה הצלה מהמחשבות המאיימות והבעת אהבה, שיהיה לי יותר קל אם תעשה זאת, אבל שהיא מרגישה שיותר חשוב שנחקור את זה יחד.. את הצורך הזה. אבל אני כבר לא הצלחתי. הרגשתי שנתתי את מה שהיה לי כשסיפרתי לה שכך אני מרגישה.. לקחתי תנופה וקפצתי מעל התהום הקטנה הזאת, ו"בזבזתי" את הכוחות שלי על לספר. וכיון שלא מילאה את כוחותיי באמירות מקרבות, אין לי עוד כוח. (אמרתי גם את זה). ובכיתי לי בשקט עד שנגמר הזמן ונפרדנו. אני עוד לא בטוחה מה אני מרגישה, אבל רציתי לשאול אותך: יש כזה קטע לפסיכולוגים, לא להשביע את הצורך באהבה, אלא לדבר עליו. למרות הרבה שנים בטיפול, אני לא מבינה את זה עדיין. אז אני כותבת כדי לבקש שתסבירי לי את העניין, אם את יכולה.. למה אי אפשר גם וגם? אני מרגישה שביקשתי ממנה הבעת קירבה/הערכה/אמונה/שמחה משותפת. חשבתי שם על ילדות קטנות שנהנות ממשהו ביחד, ומחזיקות ידיים וצוחקות ומתרגשות-צווחות יחד מהכיף של ללכת יחד ולהחזיק ידיים, או לרוץ יחד בקצב דומה. אני לא הייתי ילדה כזאת, כי לא ידעתי איך להשתלב בהתנהגות כזאת והרגשתי לא מתאימה להתנהגות של בנות. ולכן נעלבתי כל כך כשניסיתי משהו שהרגיש לי דומה, והיא אמרה לי לא. למה לא? :-( למה אי אפשר גם להראות קצת אהבה וגם לחקור יחד את הצורך בהבעת אהבה? נורא עצוב לי ככה :-( שבת שלום, ניצן

היי ליאת דבריך מנחמים ומרגיעים, ובכל זאת- למה? למה אי אפשר לאהוב ישירות? למה לאהוב במילים זה לא טיפולי? למה רק "להתבונן" או "לחקור" זה טיפול..? מאוד מאכזב :-( אני יודעת שבטח יש כל מיני גישות, כפי שכתבת, אבל אולי תוכלי להסביר קצת את העמדה הזאת? (רק אם יש לך כוח) תודה, ניצן

איניני מטפל , לצערי מטופל ... אך אני ממש מרגיש שנהגת בגדולה בעוצמה , בכל ההתנהגות שלך שם ... הלוואי ואדע לנהוג כך גם והמטפלת לעולם לא תוכל להשביע רעבונך , אם היא כן , אז היא בגדה בתפקידה מסוכן מאוד כשהטיפול עובר מעבודה להזנה , מנסיון מר גם המטפלת כמדומני פעלה בגבורה , והיא נהגה כך רק משום שהעריכה אותך על יכולתך לעמידה

שלום ישראל, במשפטים ספורים הסברת היטב ובהיר. אקח איתי את הטיפול שעובר מעבודה להזנה.. יש משהו מאוד ברור במשפט שלך. תודה שהצטרפת! (ותודה על ההערכה :-) ניצן