איך מעיזים?

ליאת שלום, מזה זמן לא כתבתי כאן ורק קראתי בשוטף את שלל ההודעות והשרשורים שנלוו אליהן לעיתים. אני מוצאת בפורום מקום נעים לחזור ולחבור אליו גם כצופה מן הצד, ככזה שנותן לי נקודת מבט ואור גם לעצמי , אף אם אינני חלק מהשיח הישיר. ועתה אני פונה אלייך בשל הצפה רגשית של קרבה וחיבור למטפלת שמפחיד אותי ומעורר בי אימה. אימה מפני הטוב שייגמר ויחלוף במפתיע ואימה מפני הסקרנות לשאול דברים על עולמה ולומר לה בפתיחות מה אני חשה כלפיה ומה מעורר בי הקשר, בייחוד באותם מקומות שמעצימים את אותות הקנאה בה ובשאר המטופלים. ואני שואלת ותוהה איך מעיזים? איך מעיזים לומר כי אני רוצה להיות המובחרת מבין כולם , רוצה שתראה ותחשוב עליי כשהיא בחופשה, שמיוזמתה תציע לי ספר או את האופציה לכתוב לה כשהיא נוסעת ושזה יבוא ממנה ולא רק כחלק מהכמיהות שלי. הכמיהה לחיבור כשהיא איננה, הכמיהה לדבר מוחשי ממנה שיישמר אצלי כשהיא נוסעת, לשמוע בקול שאני יקרה לה והיא תחשוב עליי גם כשאיננו נפגשות... הייתכן? ואני תוהה האם אלו חלומות שווא שרק יעוררו בי תחושת אכזבה מרה וכאב. ועם זאת, הנכון בעיניי הוא להעז ולומר את מה שכתבתי כאן בפניה. להיות מסוגלת לשתף בכמיהות ובפנטזיות שחולפות לי בראש בהקשר שלה, אך ניכר כי אין לי אומץ, אין לי את האומץ להיות מסוגלת לומר את הדברים בקול. ושוב אני חוזרת לשאלתי הראשונה: איך מעיזים? כי אני מאמינה שזהו חלק מהתהליך הטיפולי ואני כה רוצה להיות חלק ממנו אך מפחדת אימים...