חסרת הגדרה

שלום. אני בת 27 ובמצב מורכב שאף אחד לא מבין. בצדק.. אני עובדת,סיימתי ללמוד,הציעו לי קידום משמעותי,מצלמת,כותבת.. ותוך כדי כל זה,מרגישה רע מאוד מאוד. רע ברמה בלתי אפשרית,רע ברמה שקשה לי לנשום כשאני חושבת על כל מיני דברים. המשפחה שלי לא מבינה למה אני מתלוננת כל כך. הרי יש לי עבודה ואני מתקדמת וסיימתי את הלימודים ואני קמה בבקר.. אבל אני לא גרה בבית. אז הם לא רואים שאני לא ישנה,וקמה בוכה,הולכת לאט,בכבדות והראש כבד ומלא מפוצץ בדברים. אני בטיפול ומרגישה שהמטפלת שלי מתנהגת וחושבת כמו המשפחה,אם אני עובדת לומדת וקמה בבקר,סימן שאני בסדר.. אני מודה שאם הייתי במקומם,אולי הייתי חושבת אותו דבר.. לכן לא כועסת,רק רע לי מאוד,מרגישה לבד מאוד. ביום שלישי שעבר לא הלכתי לעבודה,מצאתי סידור והלכתי למיון. ביקשתי משהו להרגע וישנתי במיון איזה שעתיים. היה לי נוח והייתי עייפה. חזרתי הביתה בוכה והרגשתי לבד עוד יותר הרגשתי שאין טעם לומר לאף אחד שהייתי במיון ושכבר המון זמן אני על הקצה. כאמור,הימים האחרונים אני ממש סוחבת,מרגישה כבר רע פיזית וחושבת להתאשפז. אבל,אני לא רוצה להפסיק לעבוד! זה רק יוריד אותי עוד יותר! וכאן נשאלת השאלה-למה אין אשפוז יום שהוא משעות אחרי הצהריים?!? מה עם אנשים שלא מסוגלים לבד ולא יכולים להרשות לעצמם להפסיק לעבוד? אני תלויה באוויר