מה דעתך

היי ליאת, קצת קשה לי לאחרונה.. וכל פיפס קטן צורם לי כמו הדיפה או דחייה. למשל, אתמול הפגישה התחילה קצת מאוחר, כי היא הכינה לעצמה קפה, אבל הסתיימה בזמן הרגיל, בלי התוספת של 5-7 דקות, כמו תמיד כשיש עיכוב שלא תלוי בי. ואני די בטוחה שהיא פשוט שכחה, וזה גם לא קורה בדרך כלל, ומידי פעם אנחנו מסיימות דקותיים אחרי הזמן שלנו. ועדיין- נפגעתי מאוד. הרגשתי שהיה לי עוד מה לספר, ופתאום החוצה. בכלל, המעבר הזה בסוף הפגישה משכיבה, בעמדה של חצי חלימה עם שמיכה וכל העניינים, להחוצה למדרכה, הוא מעבר קשה. ולא נעים להיות קטנוניים, אבל זה עשה לי כזה מצב רוח רע- כאילו לא היה לה כוח כבר לשמוע אותי. וזה מתחבר לעוד כמה מקרים קטנים, שאני פירשתי כמו דחייה, למרות שאני די בטוחה שלא לכך היא התכוונה. ועדיין מה עם בתת-מודע באמת קשה לה להיות איתי כל כך הרבה? אנחנו נפגשות 3 פעמים בשבוע. בהתחלה זה הרגיש לי מלא, ולאחרונה אפילו זה קצת קשה (שאין עוד פגישה). מביך, הא? אבל בכלל התכוונתי לשאול אותך משהו אחר: שוב הדילמה אם לפנות לפסיכיאטר או לא, כדי לבדוק את האפשרות להיעזר בטיפול תרופתי נוגד דכאון. אין לי ממש דכאון, נראה לי, אבל אני עצובה די הרבה ודי מהר, וגם באופן כללי- יש הרבה סרטן במשפחה שלי כרגע וזה קשה. אז ההתלבטות היא אם לפנות לרופא קופ"ח או לא. היא מנסה לרמוז שאולי כדאי לא. אני מתבאסת נורא כי זה עולה יותר מפי-10 בפרטי. אני רוצה לגלות שאני בעצמי עובדת בבריאות הנפש, ולכן הייתי צריכה לחתום על טופס ויתור סודיות רפואית בפני הרשות המקומית.לכן הפסיכולוגית שלי חושבת שאולי כדאי לוותר על רישום בתיק שלי בקופ"ח. מה דעתך? האם זה טיעון אמיתי? מצד אחד- זה לא בושה להיעזר בטיפול תרופתי, והלוא המון אנשים נעזרים בזה, כמעט שליש, ויש גם סיבות משפחתיות אובייקטיביות, וכו וכו, ומצד שני- ללכת לרופא פרטי כדי שזה ישאר פרטי וסודי ומוסתר. מה זה? מה את חושבת, ליאת? ניצן

היי שוב, חזרתי כדי לומר ששיתפתי אותה בכל זה, ומאז השתנו לגמרי תחושותיי. קשה לי לפרט, גם כדי לשמור על פרטיותה, אבל רק אומר שהדברים שאמרה וגם המעשים, גרמו לי להרגיש מעל כל ספק שיש לי מקום בליבה.. זו תחושה מרגשת ומטלטלת ביחד, משמחת ומפחידה קצת גם. רציתי נורא לחבק אותה :) (היא אוהבת אותי ;-) ומכאן, קצת יותר קל לדבר או לחשוב על עניין הפסיכיאטרית, בלי להרגיש לכודה. תודה שהקשבת :) ניצן