עצב

כבר כמה ימים שמרגישה מאוד לבד. משהו לא טוב קורה לי מבפנים. צריכה לדבר עם מישהו ולא מצליחה למצוא את הבן אדם המתאים ומבינה שהוא לא קיים וזה מותיר אותי עוד יותר לבד. ההבנה הזו. אני רוצה להיות גבר. חזק,אבל גם עדין.. אני לא יכולה יותר להסתכל במראה ולראות את עצמי-בת. דווקא ביום שהחלטתי לדבר עם אבא שלי על זה,אחותי הגדולה יצאה מהארון ואני ויתרתי בינתיים. נעלמתי להם וגם לעצמי והדמעות חונקות אותי ואין אף מלאך שיושב לי על הכתף ומזכיר לי לא לוותר. וכשאני אומרת את זה לעצמי,אני נהיית צימוק. שלא יכולה לומר כלום. הייתי בטיפול כמה שנים אצל איש מקסים ועכשיו הוא לא בארץ עד להודעה חדשה. אני לא מרגישה שחסרות לי השיחות איתו. מרגישה עצב גדול ואכזבה גדולה. רצון גדול לא להיות בשום מקום

יקרה שומעת את העצב והקושי וקוראת אותך את הלבד שלך ובן השורות קוראת כמה כוח יש לך כמה את לא צימוק . כמו כולנו גם את זקוקה למישהו הזה שאפשר להניח את הדברים ולהיות - את יקרה אולי דווקא זה שאחותך יצאה מהארון יעזור לך לצאת גם את מהמקום שאת נמצאת בו ... אל תפחדי להפך קבלי ים כוחות ואולי תנסי למנף את אחותך לעזרתך ..לא יודעת מה טיב היחסים בנכן אבל אולי אפשרי שדווקא היא יכולה להיות האדם שאיתו תוכלי לדבר .מניחה שהיא עוברת קשיים ופחדים דומים למרות השוני . בכל מקרה אנחנו כאן מושיטה לך יד וכתף לדבר ולהיות קצת פחות לבד ..