ליאת יקרה
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
רציתי לעדכן שהפסיכולוגית חזרה ואתמול נפגשנו :) מעניין שדווקא ההפסקה שהיא לא פשוטה נתנה לי זמן לעבד דברים, ואני חושבת שבסופו של דבר זה הראה לי שאני יכולה גם לבד. שוחחנו על הרבה הצלחות והתקדמות שלי בהרגשה של הרבה פחות חוסר ביטחון, יותר קרקע יציבה, וידעתי שהיא תחזור הפעם.. החזקתי את הידיעה הזו....בשאלתי אם להמשיך או שלהפסיק טיפול, אמרה שזה תלוי בי, כי יש עוד דברים שלא עשינו....היא בכלל נותנת לי להחליט...רוצה שפחות יחליטו כנראה בשבילי כי תמיד החליטו בשבילי...ואני מתחילה להחליט בדברים..בדרך כלל מחליטים יחד אם להפסיק טיפול לא? רואים אם המטרות הושגו וכו'....טוב, הושג הרבה מאוד ולא ממש מתחשק לי לעזוב..זה יהיה קשה...בנתיים ממשיכות כרגיל, כן כרגיל, שגרה , כמה חיכיתי לשגרה...נקווה שגם בחוץ נחזור לשגרה, לשקט...ויש לי שאלה, האם כשבחוץ קשה מפסיקים לחשוב על הפנים? נראה לי שזה מה שקרה לי ודווקא לטובה...מוזר..מה דעתך?
היי מיכ, כןןןן שיגרה! אני מאד מבינה את הכמיהה לשיגרה ומרגישה כמוך כמה היא נעימה לעיתים ומרגיעה. את צודקת, באופן אבסורדי לפעמים כשקשה "בחוץ" אנחנו מגייסים את הכוחות שלנו להתמודד ונצמדים למוכר שלנו וכך יוצא שלעיתים דווקא אז יש פחות סערות פנימיות. בטיפול יש תקופות, חלקן סוערות חלקן רגועות בחלקן עובדים יותר על הפנים בחלקן פחות יש משהו דווקא כשלא "לחוצים" על השאלה "מתי נסיים" שמאפשר לחוות את הטיפול עם כל התקופות הללו שבו (וגם את עצמינו) ליאת
מנהל פורום פסיכותרפיה
