מחשבות רעות

היי ליאת, בימים האחרונים רע לי מאוד. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה שלא כל כך בא לי להמשיך לחיות. העתיד לא מסקרן אותי, נשמע לי נדוש וחוזר על עצמו להביא ילדים, להיות אמא, אחר כך סבתא ואז למות. אני מרגישה כאילו הזמן התקצר מאוד ובעוד שבועיים אהיה בת 75, וזה לא כל כך משנה אם אצא לעולם בזמן שנשאר לי או לא. אני לא רוצה לחזור לעבודה. למה צריך כל כך להתעקש ללכת לשם בכל זאת, כשעוד שבועיים שלושה אני בכל מקרה אהיה קשישה ונוטה למות? אני מרגישה שאני לא כל כך רוצה להמשיך לחיות את החיים שלי. הם נראים לי עלובים ולא מספקים. אין לי כוחות לדחוף את עצמי לחזור לעבודה או לשבת על תיזה. אני יודעת שבכל מקרה לא אספיק, או שבכל מקרה העבודה תגרום לי להרגיש רע בקשר לעצמי. עוד מעט יסתיימו החיים, למה לחיות אותם בכוח? בא לי לוותר על כל המאמץ הזה לצאת מהבית, להתקדם בעבודה, לעשות גם כשאין חשק.. הלוואי ויכולתי להתפטר. ניצן

הי ניצן (לילך מפעם?), מכירה מאוד את דפוס המחשבות הזה, שהכל נראה חסר תוחלת ובעיקר משעמם עד אימה. אין כוח לצאת מהמיטה כי מריצים בראש את כל היום ומרגישים שזה מיותר לחוות את הדברים.ואז גם בא כבר למות וזהו. ניצן, מניסיון אישי - זה לא צריך להיות ככה. זה לא חייב להיות ככה. וזה לא משהו שאפשר לשנות בכוח הרצון בלבד. זה גם פיזיולוגי. תני צ'אנס לטיפול התרופתי. כמה שיותר מהר. חיבוק גדול, בלה.

תודה בלה, מעודד לשמוע את איך שאת מתארת את התמונה- שיש דברים שהם כימיה פשוטה ואפשר לטפל בהם בכימיה. פשוט קשה לי, כנראה עדיין, להודות שמשהו איתי לא בסדר. אני מניחה שזה יחלוף כשארגיש אחרת. קצת מתרגשת/מפחדת מהיום, מהפגישה עם הפסיכיאטרית. אני מניחה שיהיה בסדר.. בכל אופן, תודה שאת תמיד צצה בזמן להרגיע אותי :-) חיבוק בחזרה, ניצן (כן, לילך מפעם..)

היי ליאת, הייתי צריכה אולי לכתוב שאין לי כוונה אמיתית לקחת את חיי, וודאי שאין לי תכנית מפורטת איך לעשות זאת. זה החלק של ההרגעה. החלק של המציאות הוא שדוד שלי נפטר לפני יומיים, חודש מרגע שהתגלה הסרטן. אותו סרטן שגם אמי נושאת בשנים האחרונות בגופה. ועוד חלק של המציאות הוא שתפיסת העולם שלי היא באמת דכאונית, אני חושבת. אם היה לזה שם יותר מוצלח מ"דכאונית" הייתי שמחה להשתמש בו, כי דכאונית מרגיש לי לא בדיוק. אולי מציאותית? :) אני באמת לא מאמינה שיש איזו מטרה לחיים, או שזה חשוב לממש איזו יכולת, כישרון או שאיפה. אני באמת מרגישה שהחיים הם מצמוץ קצרצר בתוך אינסוף של כלום. והקצרצר הזה מאפס לי כל משמעות. כאילו כולנו יושבים בחדר המתנה גדול, מחכים לסוף שלנו, וזה לא משנה הרבה אם נבחר לקרוא 'לאישה' בזמן הזה, לשחק באייפון, לנמנם או לעשות תואר שלישי במשהו. לגבי שאלתך- קבעתי למחר תור אצל פסיכיאטרית. נקבע מהיום למחר. נכנעתי.. רכבת ההרים הדרמטית הזאת קשה לי. אם תשתנה תפיסתי את העולם והחיים, אשמח מאוד לספר לך :) (תודה על הדאגה) ניצן