עכשיו לא קל

שלום. קצת קשה לי להאמין לעצמי שמצאתי פורום ואני אשכרה כותבת בו..מרגישה שכותבת לאף אחד. אבל נכנסתי כי יש לי מחשבות שאינני רוצה לומר לאיש,ובכל זאת לא רק לעצמי. אני לא יודעת מה עלה בראשי כשהסכמתי לבוא אליו הביתה. הייתי שיכורה מאוד ועם דלקת ריאות. לאן השכל שלי נעלם באותם רגעים. אני לא מרגישה טיפשה בדרך כלל. גם לא חכמה במיוחד. ואז אני רק זוכרת שאני במיטה לא יודעת של מי,בחדר לא יודעת של מי ודירה שאני לא יודעת איפה היא. רק אני והעור ועצמות שלי ללא שום בד שעוטף אותי. ואני מרגישה רע. קודחת הוזה וכואב לי. כואב שורף ועיניים נפוחות מבולבלת מקיאה. גסיסה. הוא נכנס לחדר ונשכב עלי,מבקש עוד קצת. ואני בוכה,לא מפחד,מעצב אמיתי. מבקשת שיעזוב יש לי חום גבוה. והוא מבקש עוד מחזיק בי חזק. והלב רוצה שאקיא אותו החוצה. אבל הוא נשאר בפנים. וכואב לי.. ועכשיו אני סתם פה. בריאה. בחדר קטן. אני לא מתכוונת לצאת ממנו. אין לי צורך באנשים סביבי והנוף התל אביבי נראה כמו בית זונות צבעוני ומבחיל. כולם טיפשים. כולם וגם אני. ואני לא רוצה להיות חלק מכולם כזה..כי זו לא אני. הכל באשמתי. אני לא מאשימה אף אחד אחר. אני עשיתי את הבחירות שלי,אני אדם בוגר. טוב לי בחדר שלי.

קודם כל את כותבת לאשת מקצוע (ליאת) וגם לאנשים שקוראים אותך ואכפת להם מאחרים...עצוב לקרוא אותך....קשה, לא בטוחה שזאת הייתה הבחירה שלך, היית חולה ושיכורה כיצד זאת בחירה שלך? אל תישארי עם זה לבד.