לבד למרות הכל
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
שלום ליאת. לא יודעת אם את זוכרת אותי, זה גם לא כל כך משנה.. אני מוקפת במשפחה ובבן הזוג שלי ובבת שלי שגדלה בלי לעצור. התחלתי לעבוד שוב וניתקתי קשר כמעט לגמרי מהאשפוז. לכאורה הכל נשמע טוב ונראה טוב,גם לי זה נראה כך,אמנם אני קטנה אבל נראה שהחיים שלי גדלים ומתמלאים בשמחה. אבל בלילות אני בוכה המון,מרגישה כל כך לבד וגם רוצה להיות לבד,לרגעים רוצה לחזור לאשפוז וזה מהול בפחד מזה שזה יקרה. זה לא הרצון לנוח שוב,אני לא מרגישה מותשת,החיים עם אלה הבת שלי טובים ושמחים והיא שמחה ומצחיקה. אבל בכל זאת לא טוב לי. המטפלת שלי אומרת שבגלל דברים קשים שקרו,יכול להיות שתמיד יהיה קשה ושיחד בטיפול ננסה להקל עלי בכל פעם עוד קצת. אני מרגישה שיהיה קשה תמיד וזה מרגיש כל כך לבד.. אני כבר לא במקום של לפגוע בעצמי ולנסות להתאבד,ממש ממש לא. ובכל זאת,למה אני חושבת על זה? לא כאופציה ולא ככלום,פשוט מדמיינת את סה כל הזמן קורה. תודה.. דור
דור חמודה, אני זוכרת אותך. אני מקווה שמת לב כמה דברים טובים כתבת בין השורות. שאלה שמחה, שאת מתפקדת, שאת מטופלת, שאת לא באישפוז, שאת עובדת זה המון המון וזה מראה על התקדמות משמעותית! אני מבינה גם את הלבד והקושי ולא מפליא שהוא יוצא בלילות הוא גם צריך את המקום שלו. המטפלת שלך חכמה וצודקת, הקושי לא יילך אבל אפשר ללמוד לחיות איתו לקבל אותו ולא להיבהל ממנו. יש פער גדול בין לפנטז על מוות לבין ממש לעשות את זה ולפעמים חלק מלקבל את הקושי זה לקבל גם את זה... ליאת
מנהל פורום פסיכותרפיה
