כי לא בא לי לכתוב לאף אחד

לפעמים הראש פשוט עוצר ממחשבות החולין,הלב בוכה מעצבות חזקה כל כך שאין לה מקום ולא רוצים בה ביומיום.. אנשים שהולכים מהר מידי,חברים שמתרחקים,אנשים שלא רוצים שילכו מאיתנו,אבל ליקום יש תוכניות משלו והגורל קשה-בגלל אלא שהלכו ואלה שיצטרפו אליהם מאוחר יותר,ואת,אף פעם לא יודעת מתי זה יקרה והמחשבות הכל כך לא שיגרתיות,נשטפות בפחד נוראי בדמיון מפותח ואכזרי,נוקשה ולא הוגן. אי אפשר לנצל את הזמן שנשאר,אין עוד הרבה זמן והוא-הזמן,שאול.. איך אנחנו מצליחים להמשיך כרגיל כשהזמן שאול? לא קשה לדמיין את הרגע הכןאב שיגיע,כי את כבר כל כך דועכת שהדמיון פשוט מקבל זהות משל עצמו,וברגע אחד יהפוך למציאות בלתי אפשרית. אבל אנחנו מוכנים לכל..מבלי להתכוון,מבלי לרצות בזה,ככה אנחנו אנשים. יש כאלה שעסוקים בלהציל את העולם,באופן מעשי ומעורר השראה,באופן מרגיז וחסר עמוד שדרה,נתפסים לקיצון ושוחכים שהמציאות גדולה מאתנו,ממני. בעצירה הזו,אני חושבת,מה זה משנה העולם אם ברגע אחד אתם כבר לא תהיו יותר איתנו. אולי המילים מבולגנות על המסך,אבל בפנים הן מבולגנות ומסורבלות הרבה יותר,בסוף יתנקזו הן להרגשה אחת עצומה של חסרון ענק. שאין לתאר אותו במילים כאלה..ומה שנותר הוא לבלבל את המוח במילים שכאלה. תמיד יגידו לנו,שזה טוב לומר ולכתוב ולחשוב ולדמיין ולהגיד ולהוציא ולא לשמור שלא נתפוצץ שלא נתכווץ שלו נחמיר עם עצמינו-אבל בלילה הזה הכל נראה לי כמו הולך ומעציב יותר ויותר את הרצון שתמשיכי לחיות,לא ככה,לא כמו שאת-כמו שהיית..כמו שאנחנו מכירים אותך. יפה,קטנה,מופנמת,ביישנית,לא ברורה,משתנה,אכפתית,נעלבת,מזדקנת,מצפה ליותר מידי,מבקשת,מרגיזה,מצחיקה,מפחידה,כחולה.. עיניים של אוקיינוס אין סופי,שמסתירות אינספור סיפורים שלא יוצאים החוצה ועכשיו-כשאת כבר לא את,הכל כמו מתפרץ ומאיים ומכין אותנו לנורא מכל. את לא שייכת לי,אבל ככל שהזמן עבר את יותר ויותר חלק ממני,ולא הספקתי לומר לך שלום,כמו שאת באמת. ואולי זה הבאמת שלך,השיגעון הזה שבסופו מרירות שהולכת ומתקרבת. וזה כל כך קשה וכל כך כואב. להסתכל אחורה ולבכות,להזכר בפעם ולומר מזל שגם שם אנחנו כבר לא. אבל בכל זאת,לאן נעלמת לנו? איפה הונחה,או היכן הנחת את עצמך בדרך. איפה בין שם לפה השארת את הנפש שאותה אנחנו רוצים ומכירים. ולרגעים את מתייאשת ולרגעים את מחייכת,לרגעים נדמה שאת יכולה לכבוש את העולם עם העיניים שנפקחות פתאום ומחייכות חיוך מזוייף כל כך. כזה שרק מרצה,אולי כדי שלא נתייאש בעצמנו,אולי כדי שיהיה אפשר לשמור עלייך מהיקום, מהעולם. שנוכל לבודד אותך כמו שכל כך רצית לא מזמן. בהאכזריות שיש בכל חפץ וחפץ שנמצא בחדר שלך. אולי מהשיגעון,אולי מהנפש שלך שלא מסתדרת בעולם האכזרי הזה. אני יודעת שאת צריכה אותי וכנראה כמוך,אני הולכת ודועכת ונפרדת ממך בדרכי,מחר כבר לא אהיה פה ואולי זה היקום שכבר לא יהיה בי.