ממאנת להירגע ולחוות שלווה מהקרבה

ליאת שלום, אני כותבת וכותבת ועוקבת ומסתייעת מידי פעם בפורום בעיקר ברגעי אי שקט ובהלה וכשיש הפסקה ברצף.. איכשהו אני כן מצליחה להביא את עצמי ואת החלקים המתנגדים שבי לטיפול ולכל מה שמעורר קרבה ביננו ולדבר. אך שוב לפני הפסקה קצרצרה מצידה מתהפכת לי הבטן ותשובותייך מהעבר שהיא תחזור ושהיא לא נעלמת ושאני עדיין חשובה ומקומי איתן לא נוסכים בי ביטחון. למרות השנים הרבות שאני בטיפול איתה, עם אותה מטפלת, משהו בי ממאן להאמין שהכל יימשך , ושאני לא נהדפת ונזרקת באופן חד כתער כשהיא בחופשה עם הבעל ו/ או עם הילדים. בעיתות שכאלה תוקפת אותי חרדה וסקרנות מהולה בקנאה על כך שהיא נוסעת, על כך שהיא בחופשה. ולאור שאלותיי בעבר לאן את נוסעת ומדוע איננו נפגשות... ולאור התשובה הממאנת להינתן, רק כשאלה חוזרת לעברי מה זה עושה לי.. לאור כל זאת הצורך והסקרנות רק גוברים וממלאים את ליבי בקנאה עזה מהולה בחרדה ובעצב. ושום הסבר רציונלי אינו מניח לי לחזור לשלווה, לנינוחות של הנפש ושל הגוף ולעשייה נעימה ומוחזקת כבזמן הטיפול.. איך מתמודדים?? ומתי סוף סוף אפנים את החיבור והביטחון כי דבר אינו נעלם ואינני מתנדפת וננטשת כשאנחנו לא נפגשות..