איך ממשיכים

כתבתי לך לפני כשבועיים שלושה לערך על הקושי שאני חווה כשהמטפלת בחופשה. בתשובתך התייחסת לקושי מההיבט של הנטישה ואולי של קנאה סמויה וכי כדאי לי לנסות לפרק תחושות אלה בטיפול. ואכן עזרתי אומץ ופעם ראשונה מזה שנים שמתי את הקנאה ביננו בצורה מאוד מדוברת. אני חושבת שבאותה פגישה אמרתי אינספור דברים שעלו והרגיש לי מספיק בטוח לחשוף ולהיחשף בפני המטפלת. לרגעים בתם הפגישה עוד הציפה אותי תחושת אושר ומלאות על היכולת לומר את כל שאמרתי. ונהנתי מתחושת החיבוק והמגע האימהי שחשתי. דברים ששנים לא הצלחתי להוציא בפנייה ובאמת דיברתי מעומק ליבי וממקום כואב ועדין. אך מאז, אני מרגישה כי אני בנסיגה. ממאנת לשתף , מנהלת מאבק עיקש עם עצמי בפגישה לא לשתף ולא לומר דבר שמעבר וממאנת לחוש את תחושת הקרבה מצידה ולהאמין שבאמת אכפת לה ובאמת אני יקרה לה והיא לא עוטה מסכה ומעבירה הלאה את הדברים. תודה וחג חנוכה שמח :)

ליאת שלום, בפרק הזמן עד לתשובתך רוחשים בתוכי קולות שממאנים להירגע. למרות שכבר נפגשתי עם המטפלת, משהו בי לא נרגע. נהפוך הוא. אני מפחדת כי הקשר ייעלם, חוששת שמא נמאס לה ממני ותחושת עצבות גואה בתוכי. עצבות על הקשר שכביכול משהו בו יתרופף.. ולמרות שהחלק הרציונלי שבי מבין כי אין זה כך ואני בתוכי מייצרת משהו מהתחושות הלא פשוטות הללו אינני יודעת כיצד אצליח להשקיט אותם ולנוע על החמימות והביטחון שהקשר והמקום מייצרים עבורי. מסתבך לי ועצוב לי מידי..