אין תקומה

ליאת יקרה, כתבתי פה לפני כמה שנים... מידי פעם הייתי נכנסת, מגיבה מעט או כותבת מעצמי. אני בטיפול סוער. אנליזה של יום יום בשבוע. 4 שנים. ועכשיו לילה, ואין לי מנוחה. ורציתי לומר באיזשהו מקום בעולם את מה שעברתי בטיפול שלי. כי איבדתי את האמון שלי בעולם. הגעתי לטיפול לפני כמה שנים, התחיל כטיפול רגיל. לפני שנתיים עברנו לאנליזה. אני מגיעה מתחום הטיפול, באמצע תואר שני בפסיכולוגיה בעצמי. התחלתי טיפול, שהרגיש לי מקסים. מכיל, מחבק. אבל תמיד היתה לי תחושה לא נינוחה. ראיתי כמה מטפלים בחיי לפני הנוכחית. ומעולם לא ליוותה אותי תחושה כזו. התחושה התגברה מאוד עם הזמן. חוסר יציבות מתמשך של המטפלת שלי. בתחילה זה התבטא ב-3 חופשות בנות חודש כל פעם, בשנה (באנליזה לא קל כך), בזמנים לא קבועים ועוד. בהמשך זה התבטא בחוסר יציבות נפשית מולי. אמירות מסוימות שידעתי שלא יחזיקו ואכן לא החזיקו. לפני שנה, היא עשתה מאמץ כלשהו עבורי. חששתי מהמאמץ הזה. ידעתי שהיא לא יציבה ואמרתי לה שאני חוששת. שלא תגרום לי להיות תלויה בה כל כך, ואז תעלם. היא הבטיחה שלא. וביקשתי רק שאם תעשה זאת - שתעשה בהדרגה. כי אחרת אתפרק. וטעיתי. בצהריים אחד, מיד כשהגעתי לפגישה - הודיעה שמעכשיו שינוי גישה. התהפכה עלי. אמרה שעשתה מאמץ וקשה לה. (רק אחרי 4 חודשים הסכימה לומר שלא שמרה על הגבולות של עצמה ולכן כך קרה). ומאז - 8 חודשים של גיהנום. לא רק המאמץ שהשתנה. גם הפגישות. צעקות, פגיעות, איחורים, אי נוכחות בקליניקה כשאני מגיעה. כל שבוע - סיפור חדש. בכיתי לה שלא תעשה את זה. שהיא פוצעת אותי. במהלך 8 החודשים הללו, היו עוד שתי חופשות שלה. בהן הלכתי למטפלת אחרת שהיא המליצה לי עליה, ושלטענתה מכירה את הסיפור. סיפרתי לה את העובר עלי- והיא הופתעה. אמרה שלא כך סיפרה לה המטפלת שלי. שסיפרה דברים אחרים. הוכחתי (היה לי דרכים להוכיח). והיא הופתעה ואמרה שתדבר איתה. דברים לא השתנו. הבנתי שזה שינוי נפשי של המטפלת שלי מולי. ואין איך לשנות את זה. אדם חיצוני לא יכול לגרום לה לפעול באופן מסויים. היות וזה בא ממקום פנימי שלה. ניסתי!!! כמה שניסתי!!! ואין. אפס שינוי. הקשיחות גברה וגברה. פגישות שלמות שבכיתי, והיא כעסה: "תפסיקי כבר לבכות". מילים לא יפות. איומים. דיבורים על אלימות שלי (הנואשות גררה אותי להתקשות לצאת מהפגישות בדיוק בדקה שהסתיימו, הבקשות החוזרות ונשנות שלי ממנה שלא תכעס עלי ועוד) ובכך שזה מוציא אלימות ממנה. ביקשתי והתחננתי שתרגע. היא ניסתה. אך תיעבה את הבקשות שלי שתשתנה. כעסה כשהתחלתי להתחנן. כעסה כשכעסתי. כעסה שאיבדתי עניין ביחסי חברה ובפעילויות שוטפות שהן לא לימודים או עבודה. רצתה אותי מחוברת - ואני, כבר לא מסוגלת עוד. הלכתי לעוד שני פסיכולוגים להתייעצות. שניהם ביקשו לדבר איתה, היא סרבה. ייעצו לי לעזוב אולי, ומצד שני אמרו שרואים כמה אני אוהבת אותה. ואני - לא מסוגלת לעזוב. הלב שלי כואב. ככה לסיים טיפול? האדם ה"זר" הראשון בחיי שסמכתי עליו? שדמיינתי אותה בהמשך צמתי חיי? שהקדשתי מעל 4 שנים לקשר בינינו? כך? בכאב? בפגיעה? בזוועה? לא מסוגלת. ואני פגועה. מרגישה מרוסקת. לאחרונה ביקשה שאקח כדורים כדי שאפסיק להישבר ממה שקרה. שארגע. מאלצת, אך אני לא מסכימה. לא בגלל סטיגמה על כדורים (שהיתה לי בעבר), אלא כי מרגישה שאני לא רוצה ככה להתנהל. להיפגע בטיפול - ולכן לקחת כדורים. אלו לא חומרים שלי, מרגישה שמדובר לגמרי על חלקים עיוורים שלה. מבינה בראש שחייבת לסיים את הטיפול הזה. טיפול שהפך להיות מתעלל. ולא מצליחה. היא מאשימה אותי שאני גורמת לה להתפוצץ עלי. שקשה איתי. שאני הפכתי להיות "שלולית של דמעות" ומנגד - אני כל כך קשורה אליה. וגם קשה לי העולם הטיפולי שכל כך הייתי גאה בעבר שאני חלק ממנו... אין אף אחד שמוכן לקחת אחריות. מחזירים לטיפול. אבל בטיפול הכל חרב. אנליטיקאים לא מסכימים לקחת מטופלת שסיימה כך אנליזה. רוצים תקופת צינון של חצי שנה. ואני אומרת - איפה אני בתוך כל זה? זה מה שקורה לאדם שעבר דבר כל כך קשה ומפרק בטיפול שלו? ליאת... אני ממש זקוקה לעיצה או מילים שלך. דווקא כמישהי שלא נגועה ולא מכירה את הנפשות הפועלות - יש לך יתרון. אשמח לתגובתך