לפספס

היי ליאת, עתה מוצ"ש. שמתי לב (וזה הרבה יותר קל) כי לאחרונה הינך משיבה בסופי שבוע ואני שמחה כי לא פספסתי אותך. ואני כותבת כי המקום הזה נחווה אצלי כפינה חמה שניתן לפרוק ולהיתמך בעת הצורך. בשל מזג האוויר פספסתי פגישה השבוע (שוב פספסתי..) והיה לי קשה לחזור. בשל שינויים שמתבצעים בקליניקה, אולי ההימנעות שלי מלהגיע לא הייתה רק מזג האוויר.. ואני נושאת עימי את הקושי. בתחילה לא חשתי דבר. הרגיש לי כי לפספס פגישה ביוזמתי זה לא כל כך נורא ואפילו ניתן להמשיך את הרצף הלאה. אך ברגע שאני חוזרת , לוקח זמן, לפעמים כמעט משך הפגישה עצמה, עד שמשהו בי מתחיל להתחבר מחדש, להתרגש ולפחד בו זמנית מהקשר. אז מצד אחד הצלחתי לאסוף את עצמי באין פגישה ולהתנהל. כמעט מחקתי את האופציה הכה מוכרת והשגרתית מחיי ומצד שני לאחר שנפגשנו משהו בי התעורר. תחושה מבלבלת של כמיהה למגע וקשר קרוב ובו זמנית רצון להדוף ולסרב להאמין שאכן קיים משהו שמטלטל אותי מבפנים. והפעם אני כותבת בשביל לחלוק, כי קשה להישאר עם זה לבד. יותר קשה להישאר עם התחושה שיש לי מקום שנעים ויקר לי מאוד. ושדבר כזה באמת מסוגל להתקיים לאורך זמן ולא להיעלם. בפגישה אינני יכולה לומר זאת. זה מרגיש לי חשוף מידי, תלותי ולא הגיוני לחוות כך. ממחיש לי את הפער ביני לבין המטפלת. מרגיש לי כי אני נזקקת כילדה קטנה שכמהה למגע. וזהו רגש ותחושה בלתי מדוברת כי לא נראה לי לגיטימי להרגיש זאת מולה. תחושה שמאוד מאוד מקטינה אותי. זהו. תודה!