רצון לא להגיע

היי ליאת, לצערי, שוב מציפה אותי תחושת הרצון לא להגיע. לא לבוא יותר לפגישות. המצב רוח שלי לא מזהיר ובמקום להתחזק ולהתמלא מכך שיש לי מקום חם, מכיל ומקשיב אני בועטת בו. אני כועסת על המטפלת, על כך שבטיפול לאחר כל כך הרבה שנים יחדיו אני אמורה להרגיש רווחה נפשית ולהנות מהקיים. להנות ולהרגיש משוחררת ולא כבויה. אז לעיתים אני מגיעה אליה , כמעט על אוטומאט ולא מוכנה בשום אופן לוותר על המפגשים ולפעמים אני כל כך כועסת, מרגישה שהטיפול שלי הוא סתם עוד עבודה בשבילה ובכלל לא משמעותי וחשוב ואני רוצה לסמס כי לא אגיע. אני לרוב לא עושה זאת. מבועתת מתשובתה כי חבל ושלא אכנע לפחדים ולכעס שבי ושעדיף כי נדבר את הדברים ולא אתנהל לפיהם. היא צודקת. אני אוהבת אותה, מפחדת לאבד אותה , אך בוא בעת גם נורא נורא כועסת על כל מה שאני מדמיינת שיש לה. הכסף, הזוגיות, הנתינה לאחרים ושבעצם אני משהו מאוד מאוד מינורי עבורה שמחוייב אליי באותה שעת טיפול וזהו. אני מנסה לצאת מתחושות קשות אלה, אך זה מציף אותי שוב ושוב. גם הכאב הרגשי שנוצר בעקבות כך..