קושי בסיטואציות חברתיות חדשות.

שלום. רציתי לנסות להבין ממה יכולה לנבוע הבעיה שארשום כאן..אני בן 25, ויש לי קושי ביצירת קשרים חברתיים *חדשים*. בגיל 19 לערך הכרתי מספר מסוים של אנשים שאיתם פיתחתי קשרים חברתיים שנמשכים עד היום. אלה אנשים שמכירים אותי טוב והקשר שלי איתם פתוח וזורם. הבעיה מתחילה שאני הולך איתם למסיבות או למקומות חדשים עם חברים שלהם או מכרים שלהם שאני לא מכיר. או סתם אנשים חדשים. אני לא מצליח לפתח שיחה עם אנשים חדשים. אני עם הראש ברצפה, בקושי מדבר, מסתובב ומתעסק בדברים אחרים או בפלאפון ואני לא מבין ממה זה נובע. פשוט קשה לי ליצור שיחה עם אנשים חדשים, לחייך, לדבר אליהם..זה מרגיש כאילו אני צריך לסחוב על עצמי משא כבד. מיותר לציין שהדבר הזה פוגע בי מאוד מהבחינה החברתית אבל אני לא מצליח להתגבר על זה. חברים שבאים איתי מחייכים, מדברים, צוחקים רוקדים ורק אני סגור וקפוא למרות שאני ממש לא רוצה בזה. כאילו משהו עוצר אותי. אני מודע לזה ממש ברגעי האמת אבל לא מצליח להשתחרר מזה. מה שקורה זה שאני לא מרחיב את מעגל החברים שלי, וגם חברים שלי מתעצבנים עליי על ההתנהגות שלי. יש כאלה שאומרים לי שחברים שלהם אומרים עליי שאני סנוב (במצב שמישהו בא להגיד לי שלום ואני בקושי מחייך ושוב שותק וקופא למשל) או שהחברים עצמם אומרים לי שאני חייב להפסיק להיות מריר פסימי או שלילי באופן כללי למרות שחלקם יודעים שזה לא בכוונה. בהתחלה השכנוע העצמי היה חוסר ביטחון בגלל מראה חיצוני. אפילו עשיתי ניתוח פלסטי. וגם לאחריו זה לא עזר. ואני היום יודע שזה לא מראה חיצוני. כלומר באיזשהו שלב אמרתי שאולי מראה חיצוני יחפה על אופי דפוק וזה פשוט יעזור אבל זה ממש לא זה. אף אחד לא יסכים "להיסחב" עם בנאדם "כבד" לא משנה איך הוא יראה. הייתי בכל המסגרות (צבא לימודים אקדמיה עבודה) אבל קשה לי ליצור בהם קשרים חברתיים. הקשרים שאני כן יוצר הם עם מס' אנשים מאוד מצומם וזה רק לצורכי עבודה ולא מעבר. חשבי שאולי הבעיה נעוצה בחינוך שלי בתור ילד. לא לדבר, לא הביע דעה, לא לחשוב, "אתה לא תעשה מה שאתה רוצה אלא מה שאני אגיד לך", בשילוב עודף מגננה מההורים במצב שלא נותנים לאף אחד לדבר איתי ואם מישהו יסתכל אליי בעין לא יפה הוא בצרות. כלומר בתוך הבית זה לשתוק ולהיות בובה על חוטים של ההורים ומחוץ לבית מול אנשים זרים- הסוף של מי שידבר איתי ואני ילד טוב וכל זה.. בכל מקרה רציתי לדעת אם יש איזה אבחון למה שרשמתי פה. שם לדבר הזה? טיפול? האם יש מצב שזה באמת חוסר חופשיות בילדות או משו בכימיכלים בראש? תודה.

קראתי מה שכתבת,בלעתי מה שכתבת,כבר מהכותרת או בגללה. אני מרגישה אחד לאחד מה שכתבתב. אין לי תשובה ואין לי פיתרון ואני בעצמי לא מטפלת בזה. איך שהוא חשבתי עם הזמן והשנים,שפשוט ככה אני. ככה זה..זו אני ומי שלא טוב לו אז שלא יהיה איתי,אבל המחשבה הזו לא מקלה על הסיצוטואציות וגם הרבה פעמים פשוט לא מזמינים אותי כי יודעים שלאארצה לבוא.. בהצלחה..