אובססיה למטפלת

ליאת שלום, ראיתי שאלות דומות כאן בפורום ותשובות מדהימות מהמשתתפים וממך, אך היה לי צורך לשתף במקרה שלי. אני בת 23 והולכת לטיפול דרך האוניברסיטה- מכאן שהמטפלת שלי בתואר שני במהלך הפרקטיקום וקרובה לגיל שלי באופן יחסי (28). זאת פעם ראשונה בחיי שאני הולכת לטיפול ומאז הפגישות הראשונות הטיפול מעסיק אותי באופן אובססיבי- זה כאילו שנגלה לעיני עולם חדש שלא הייתי מודעת אליו לפני, רגשות, דיבור ובעיקר עם המטפלת. אני מבינה שהיא 'כלי' והיא לא שם בכדי לספר לי על עצמה אלא להיפך, אבל החד צדדיות הזו משגעת אותי. אני לא כ"כ מבינה בטיפולים אחרים כיון וזו הפעם הראשונה שלי, אבל ברור לי כי היא לא אמור לספר לי על עצמה. אבל המחשבה הזו מעסיקה אותי לפעמים יותר מהטיפול עצמו- בת כמה היא, מה היא עושה, האם יש לה בן זוג? האם זה לגיטימי לשאול אותה מס' פרטים על עצמה? אני מוצאת את עצמי קופצת מכל SMS שהיא שולחת לי על ביטול/ שינוי פגישה, מרגישה שהטיפול לא הכרחי יותר אבל אני באה רק בשבילה, אולי אפילו קצת מאוהבת בה. מרגישה שזה לא טוב לי. אבל בוודאות יודעת שלא רוצה להפסיק את הטיפול, בכדי שאוכל להמשיך לראות אותה. כל הסביבה אומרת לי להפסיק ללכת לטיפול כי אני כבר יותר טוב, אבל אני רוצה רק בשבילה. אני מרגישה שאני רוצה להיות חברה שלה יותר מאשר מטופלת שלה, מאמינה שהרבה מזה נובע מהקרבה בגיל. יש בינינו חיבור ממש טוב ואני מרגישה שהיא צינית לפעמים ויש בינינו "צחוקים" מעבר לטיפול. האם הגיוני? האם זה לגיטימי? האם אני יותר מידי אובססיבית אליה? אשמח לשמוע את עצתך, תודה.

תודה רבה על התגובה המהירה! אני חושבת שבאמת יש הפרדה של שני הדברים, מצד אחד באמת מרגישה שמיציתי את התותחים הכבדים שהבאתי עמי לטיפול, ומצד שני אני סקרנית ונרגשת לקראת המפגשים כל שבוע מחדש. השאלה האם זו סיבה מספיק טובה בשביל לשלם כסף שגם ככה אין לי בתור סטודנטית.. אחשוב על לעלות את הנושא איתה- מה שנראה לי מביך בטירוף. תודה רבה לך!