חזרה לשגרה

שלום ליאת. מה שלומך? את יודעת,בלי להעליב ומקווה שזה לא מעליב,עם כל הפסיכולוגים והמטפלים שסבבו אותי וסובבים אותי בגלל האשפוזים והכל,מה שהכי עוזר לי ביומיום זה הפורום. זה כמו לכתוב ולקבל תשובה מאף אחד. לא שאת אף אחד אבל את כאילו מחשב מבחינתי. אני לא מתכוונת להעליב. אני ובן הזוג שלי בחו"ל כרגע. השארנו את אלה עם סבא שלה ודווקא בסדר. דיברנו בסקייפ והיה מצחיק וכמובן שבכינו שנינו וגם אלה והיה קשה אבל היו הרבה חיוכים. אני לא נהנת,מרגישה שאני על הקצה ורוצה כבר לחזור. לא בגלל אלה,בגלל שאני מפחדת שאני לא טוב. בבקרים לוקח לי הרבה זמן להתאפס ואני עצבנית ומרגישה שאני שוב נכנסת להתמוטטות. אין לו הרבה סבלנות.. אני מבינה את זה ולפעמים חושבת לעצמי שאם הוא ירצה כבר לעזוב אותי אני מבינה. והוא לא עושה את זה והיינו במקומות יותר קשים. שהייתי באשפוז נכנסת ויוצאת. לחודשים.. שלשום היה לי התקף זעם. אני לא זוכרת כמעט כלום. התעלפתי בסוף והוא לא נבהל..הוא מכיר את זה. אבל זה ביאס לנו את היומיים הראשונים ואני רציתי לחזור ובכיתי נורא. אני לא מבינה איך מתגברים על החרדה הזאת של לחזור אחורה למקום שאני מזמן כבר לא בו. אבל כל הזמן יש נגיעות כאלה,כאילו תזכורות לזה שזה קיים אצלי ואכן יכול לחזור.. תודה.. דור