מוסריות אל מול רצון עז

שלום. אני בת 28. הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית ששלפתי מהאינטרנט. בזכותה הבנתי שהחיים ה"רגילים" שאני חיה,הם בכלל לא חיים. מעולם לא חשבתי על זה ולא עצרתי אפילו שידעתי שאחרים חיים חיים נורמלים,לא חשבתי על זה שאני לא. זה מה שידעתי וזה מה שהכרתי. אפילו לא פניתי לטיפול בגלל זה,אלא בגלל התלבטויות קשות בקידום בעבודה. תוך כדי הטיפול עלו הרבה דברים שהכלל לא היו קשורים לעבודה. בהתחלה זה עיצבן אותי ואחר כך כבר לא הייתי "פה" כדי להתעצבן או לחשוב בהיגיון. הפסיכולוגית הזאת גרמה לי להעלות לאוויר הקליניקה פגיעה מינית שהתמשכה מאז שאני נורא קטנה,אני לא חשבתי על זה והיא כן. זה מוזר,אבל זה ככה. תוך כדי הטיפול הכל הלך והידרדר. התחלתי טיפול פסיכיאטרי שכלל הרבה תרופות אנטי פסיכותיות,הפסקתי ללכת לעבודה הפסקתי לאכול ולישון וכו'.. נהייתי זומבי רזה ומוזנח. הפסיכיאטרית והפסיכולוגית,ניסו לשכנע אותי להתאשפז. בכל פעם כמעט זה קרה ואז ברחתי. בסוף הן הצליחו להכניס אותי לטיפול במרכז מיוחד לבנות שנפגעו. בהתחלה המטפלת אמרה שלא אדאג,שהיא לא הולכת לשום מקום שהיא תמיד כאן. לאט לאט עם התקדמות הטיפול במרכז,הפסקתי להיפגש איתה,והיא שלחה לי מיילים הרבה,לשאול לשלומי. היא הייתה גם בקשר עם המרכז. יום אחד המטפלת במרכז,ביקשה שאנסה להתמקד בטיפול. ושאפסיק לאט את הקשר עם הפסיכולוגית. כעסתי מאוד. לא בגלל שאני רוצה להמשיך את הקשר כמו שבגלל שבכלל לא אני יוזמת אותו. היא תמיד מתקשרת והיא תמיד הייתה כותבת מיילים ומזמינה אותי לכתוב אליה. לפעמים בכלל לא היה לי מה לומר ולא הייתי עונה. עברה כמעט שנה מאז.. ואני חושבת עליה כל יום. ומרגישה רצון גדול לחזור להיות מטופלת שלה. כואבת לי המחשבה שאין בינינו שום קשר. אבל חוץ מלכתוב,לחשוב,אני עדיין לא מדברת כמעט ולא עובדת ולא לגמרי חיה. גם לא מול המטפלת במרכז ולא נראה שהטיפול עומד להסתיים בקרוב. אני אופטימית כי אני יודעת שכשהטיפול יסתיים במרכז,אני באמת אוכל לחזור להיות מטופלת שלה ושהיא תשמח. אבל זה יכול לקחת כל כך הרבה זמן. ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת..לא יודעת למה אפילו.