בילבול (ט)
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
היי ליאת, אני בטיפול. כשהייתי ילדה (לא זוכרת בדיוק באיזו כיתה), היה אדם נחמד שהיה משחק כדורגל ליד בית הספר שלי. הוא תמיד היה חביב כלפיי וחייכן, ואפילו היה מראה לי חתולים ומלמד אותי איך ללטף אותם. חיבבתי אותו וחשבתי שהוא איש נחמד. ואז, באחת הפעמים, ואני אפילו לא זוכרת מה בדיוק קרה ואיך..הוא נגע בי אני רק זוכרת שהחצאית שלי הייתה זרוקה על הרצפה, ושלא יכולתי לסבול את הריח שלו והרגשתי שאני פשוט נחנקת מזה! ולא יכולה לנשום...אבל לא אמרתי לו כלום....אני חושבת שלא הבנתי מה הוא עושה, אני עדיין לא מבינה לגמרי מה קרה ואני גם לא כל כך זוכרת. אני רק זוכרת שהפריע לי שהוא לא מדבר איתי, נגעלתי מהבעת הפנים החולמנית שלו ומהגוף הזה שלו ומהריח, ורציתי שהוא ידבר איתי. אני חושבת שפחדתי ממנו והרגשתי חסרת אונים. ועכשיו קשה לי שבעלי לא מדבר איתי כשאנחנו ביחד, וקשה לי עם המגע שלו והגוף שלו, למרות שאני אוהבת אותו מאוד. אני חושבת שזה קרה לי כמה פעמים (זוכרת לפי הבגדים שלבשתי, שהיו שונים) ואני לא מדמיינת.. אף פעם לא סיפרתי לאף אחד (כואב לי שהקשר עם אימא שלי לא הכי קרוב), וכיום אני לא מצליחה לספר גם למטפלת. איך אפשר לשבת בחדר קטן ולדבר על כאלו דברים? האוויר ייגמר לי ולא יהיה לי מה לנשום. אני ארגיש חנוקה ואבהל! אני פוחדת מהמטפלת ולפעמים בתחילת המפגש שהיא יוצאת מהחדר, אני רוצה לסגור את הדלת ולמנוע ממנה להיכנס. אני מבולבלת! ולא מבינה מה אני צריכה לעשות...האם לספר לה? האם ללכת למפגש? אולי לתת לה לקרוא את ההודעה הזאת? איך אני יכולה לשמור על עצמי מפניה? אני מחבבת אותה מאוד. אני פשוט מרגישה מוצפת וחייבת להוציא את זה ממני. חייבת לספר כבר ולהגיד. ורק בכתיבה אני מצליחה. אני רוצה לעזוב את הטיפול, אבל מרגישה שהגעתי לנקודת האל חזור. ושאני חייבת להתמודד עם הידיעה הזו שהדבר הזה קרה לי. ואני לא יודעת איך...אני מרגישה כמו ילד קטן שרוצה לחצות את הכביש, ויש מכוניות מרעישות ומבהילות מכל עבר, וכל המחשבות האלו והזיכרונות הם פשוט עושים לי "רעש" בראש. אני לא מסוגלת להתרכז בעבודה ומפחדת ליפול לעצב ודכדוך וחוסר ריכוז כזה...ובעיקר מרגישה ילדה קטנה וטיפשה ופחדנית - וקשה לי לקבל שאני כזו! אני רוצה להרגיש בוגרת ושקולה והחלטית. יש לי ילדים ועבודה ואחריות! לא יודעת מה אני...אפשר להיות גם וגם? תודה רבה על ההקשבה
כן קחי את הכתוב ותני למטפלת. לא את לא ילדה קטנה את ילדה שנפגעה ולא את לא אשמה....
היטי מיקה נראה שהגעת לנקודה בטיפול שמחד את מרגישה שהדברים צריכים לצאת החוצה ומאידך זה מפחיד ומבלבל וכואב להעלות את הדברים הללו ואז יש איזשהו רצון לברוח מהטיפול. לכולנו יש חלקים שהם גם ילדיים וגם בוגרים ובטיפול אנחנו נוגעים בכל החלקים הללו באופן שיהיה מכיל ומרפא ולא מאשים. מה שקרה לך אכן אינו באשמתך, ויחד עם זאת את הולכת עם זה באופן מובן עד היום וזה מלווה אותך וטיפול הוא בדיוק המקום לנסות לרפא את הפצע הזה ואת מה שעברת או לפחות לעבד אותו... כפי שכתבה לך סיגל פה למטה אולי אכן יעזור אם תכתבי את הדברים ותראי למטפלת במידה וקשה לומר אותם... ליאת
מנהל פורום פסיכותרפיה
