........

רגליים עייפות, יחפות עוברות בין שורות ובתים, נזכרת איך פעם נכתבו המילים כשעוד היה טעם לכתוב אותן כשהן עזרו להקשיב ללב, לראות לנשימה... מה נשאר לי מאותה הכתיבה? זיכרון ישן ונייר מוכתם בערימה. חלקו נעלם אך לא לגמרי שוכב הוא מתחת להריסות בית ילדותי אין איש שראה או הקשיב לליבי.... רגליים קטנות, בוחנות, פוחדות, מהססות לצעוד בחדרי הצללים, לפתוח שוב את עולם המילים. את הצוהר שנפתח כעת אחתום, אסגור את ליבי ואותו אאטום... בין כותלי הבתים הרוח מהדהד, המילים והשורות מתרחקות לאיטן, לא אעז שוב לחטוא בכתיבה, האומץ חושב אם לשוב, הלב לא נותן את מפתחותיו ליבי מהסס, האם הכל היה לשווא? כתבתי את השיר הזה אבל הוא לא מתייחס רק למילים של כתיבה אלא בכלל למילים בטיפול....לקשר איתה.מרגישה קצת אבודה שהצוהר נפתח אמנם אבל קשה להפתח ועד מתי?????? כמה שנים???????לעולם???? ואיך בוחנים זאת?????? ממשיכים ללכת כל שבוע?????? עושים הפסקה??????מה עושים?????