כישורים חברתיים

שלום אני בת 32, עברתי טיפול פסיכולוגי-פסיכיאטרי במשך שנה.. בו אובחנתי עם הפרעת אישיות (לא נאמר לי עם מה זה משולב), אני מרגישה שהבאתי את עצמי למצב שהסביבה שונאת אותי או לא מעוניינת בקשר.. רוב החברים שלי נתקו איתי קשר. חשבתי שאני יצרתי את זה, אולי באמת יצרתי את זה.. יתכן ואני בעצמי התרחקתי, כי מילאתי את החיים שלי ביותר עבודה ופחות סיטואציות חברתיות שאני משתתפת בהן, יצרתי המון קשרים עם אנשים ובשלב כלשהו כנראה היה קשה לטפח את כולם במיוחד שאני מהטיפוסים המתבודדים. כלומר, אני טיפוס ידידותי ובדכ לא חושפת את עצמי על ההתחלה, זה מושך אנשים... ואז הם לומדים להכיר אותי ומתאכזבים. אבל זה מרגיש וגם הבנתי עם הזמן שזה הדדי, אני מרגישה בברור שחברים לא מעוניינים להיות איתי בקשר קרוב. היו כאלה שאמרו שאני מרוכזת בעצמי, אומרים שהתחומי עניין שלי מצומצמים, שאני לא רואה אותם וכו. בהתחלה כשאמרו התעלמתי אבל ככל שהשנים עברו יותר אנשים אמרו והתחלתי להאמין שזה נכון, אני מנסה להבין באמת איך זה יכול לקרות, מנסה מאוד לטפל בעצמי.. מנסה להיות קשובה לאחרים, לא תמיד זה מצליח.. מרגישה שבסביבה לא מבינים ולא רוצים להבין הפסקתי את הטיפול כי לא היה לי זמן... המטפל רצה שאעבור תהליך של טיפול דינמי, וזה כלל להגיע כמעט כל יום לטיפול, מעין לעבור תהליך שיקומי חברתי - בנוכחות מטופלים נוספים. לא יכלתי לוותר על החיים שהשגתי, על העבודות והלימודים... והלחיץ אותי להיות עם אנשים אחרים באותו טיפול. כי פחדתי על הפרטיות שלי. אז הפסקתי את הטיפול.... האמת היא שאני לא מרגישה שיש בהכרח טיפול למצב שלי מנסה מאוד להבין מה ואיך אני פוגעת באנשים. להיות בסיטואציות מלאכותיות עם אנשים שנמצאים בטיפול דינמי לא בטוח שזה יעזור... אנשים באופן כללי, בחיים עצמם לא משתפים פעולה... מרגישה הרבה צביעות וחוסר אמת... אני חושבת שאני בנאדם טוב, ושאכפת לי מאנשים, יש בי רגישות.. אבל מרגישה שאף אחד לא רואה את זה. ולכן אני גם לא בטוחה שיש טיפול למצב שלי כי אנשים לא מאמינים בכלום, הם לא נותנים צאנס.... וזה כמעט תמיד מגיע לאותה נקודה בסופו של דבר.. אני מרגישה שאני נותנת הרבה מאמץ עם אנשים שלא יכולים או לא יודעים להעריך, או שרוב האנשים מחפשים את הקל ולא את הסיבוכים אז בלאו הכי הם לא מעוניינים בקשר עם אדם כמוני. אז למה לטרוח? אולי לא כל האנשים צריכים טיפול? אולי יש אנשים שבהכרח נגזר עליהם להיות כאלה ואין סיכוי לתקן אותם? אני לא ילדה ואני חושבת שיש כישורים שבגיל מסוים כבר אי אפשר ללמוד, למשל כישורים חברתיים... שהייתי רוצה שיהיו לי אבל זה לא כמו ללמוד לבשל... זה משהו שהוא כל כך בסיסי, כמו שפה שבגיל מבוגר יותר קשה ומסובך יותר לרכוש מאשר בגיל צעיר... גם רוב הקשרים הרומנטיים שלי נגמרים בצורה לא טובה (הבחירות שלי גרועות וכשאני מנסה לגשש בחירה טובה זה נגמר לא טוב מהצד השני.. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בקשרים עם אנשים מסובכים, כי האנשים הלא מסובכים הם כאלה שמתרחקים... אז הגעתי למסקנה שאולי אני לא צריכה יותר קשרים חברתיים ולא צריכה לנסות להכיר בן זוג פוטנציאלי..) כשמנסים להפגש איתי אני אמצא תירוצים אחרים, אני לא רוצה לאכזב אף אחד ולא רוצה שיכאב לי