בעניין השקרים

הי ליאת. אין לי ספק בכלל שזה כמו התמכרות. אין לי ספק שלהודות בזה זו התקדמות. יש לי ספק רב בזה שהטיפול יכול לעזור. אבל אני חושבתשרב המטפלים או לפחות אלו שנתקלתי בהם,כולל בפורומים השונים וגם כשכבר העזתי ללכת לטיפול פנים אל פנים ולחשוףלגמרי את המצב,נתקלתי באותה נשימה בזלזול והשפלה. כי שקר זה טאבו. וככל שעובר הזמן אני מבינה שאני קיצונית, רק קיצונית, כי כולם שקרנים. המטפלים שקרנים,אנשים שקרנים. אני קיצונית וחולה. ואגב-זה מלידה. פשוט מלידה. וזה לא פשוט בכלל לקבל אפס מענה מאנשי מקצוע שלא מסוגלים לשים את דעותיהם האישיות על שקרים בצד ולהבין שזה לא מרוע. שזה בדיוק כמו הפרעה אחרת. וכשאבא שלי הלך למטפל כשהיה מכור לאלכוהול,התייחסו אליו בכבוד הראוי לו מתוך הבנה שזה קושי ונובע מחיים לא פשוטים. אבל כשההתמכרות היא שקרים,לא מקובל..מפשיטים ממני את כל מה שטוב את כל הכבוד ורואים בי שקרנית מנובלת... אני מאמינה בטיפול אם לא הייתי מאמינה לא הייתי טורחת להכנס הנה. אבל אני לא חושבת שאפשר להחלים מההפרעה הזו. ברור לי שאם מטפל טוב שהיה מבין ואוהב אותי למרות הכל-הייתי בריאה כי ממזמן אני מוכנה לחשוף את עצמי. לא מפחדת בדיוק כי אני מבינה מה שמטפלים לא מבינים.. והאמת ( לשם שינוי,אמת) אני מבינה אותם. זה נוראי וקשה לקבל את זה. אבל זה המצב הנתון והוא זוועה ולא פעם מהידיעה שלא יהיה מי שיעזור לי ויגלה טיפת הבנה וחמלה כלפי הבעיה הנוראית והמזעזעת הזו-אני חושבת להתאבד. ואפילו מוותרת על הפחד שמן הסתם כשאתאבד ולא אהיה פה-האמת תתגלה. הגרסאות יחובורו.