קושי ביצירת קשיים חברתיים

לא יודעת איך מנקזים כל כך הרבה להודעה אחת בפורום אבל אנסה. אני בת 23. מאז שאני זוכרת את עצמי נאבקתי חברתית. כשהייתי בבית ספר יסודי החרימו אותי על ימין ועל שמאל ונראה שזה די "סגר את הבסטה". במשך המעבר שלי בין תחנות בחיים הייתי בכל המצבים- חיקיתי את כל מי שסביבי כדי להתקבל חברתית, האשמתי את העולם, האשמתי את החברה, האשמתי את עצמי, את כל מי שיש להאשים האשמתי בשלב זה או אחר. היום אני במצב טוב לאין שיעור יחסית למה שהייתי לפני כמה שנים- השפלתי מבט כל הזמן ולא יצרתי קשר עין, בקושי דיברתי, התביישתי מכולם, נמנעתי גם מדברים פשוטים כמו לשאול מה השעה. פחדתי. הייתי זאת שאף אחד לא יודע איך קוראים לה או איך הקול שלה נשמע. היום זה כבר לא כך והתקדמתי מאד מהשלב הזה (לא אומר שאני קרובה לאיפה שאני רוצה להיות). יש לי בטחון עצמי, אני מדברת עם אנשים מדי פעם, אם בדיוק יש לי משהו שנון לומר שמתקשר למשהו שקרה עכשיו. אני יכולה לדבר בביטחון, להצחיק את הסובבים, להשתתף בשיחה קיימת, אבל אני לא מצליחה לשמר קשרים, לא מצליחה למנף שיחה יומיומית עם אנשים למשהו יותר "עמוק". רוב הזמן אני לבד. האמת היא שלהיות נאהבת ובחברה זה הדבר היחיד שאי פעם רציתי באמת וזה גם הדבר היחיד שאף פעם לא היה לי ואני גם מרגישה שלא יהיה לי. אני ממדרת את זה כי אם הייתי מסתובבת בתחושה הזאת כל הזמן הייתי מסכנה פי אלף. אבל מכאיב לחשוב שחוץ מהמשפחה שלי- אף אחד לא אוהב אותי, אף אחד לא רוצה בחברתי, אף אחד לא שם לב שאני שם. אני בלתי נראית עבור רוב האנשים. בזמן האחרון אני כבר מתקשה להדחיק את הכאב הזה ואני לא רוצה להתגלגל למקומות רעים בגלל זה. זה גוש עצב שאני משתדלת לא להתייחס לקיומו בשביל השפיות שלי. מרגע לרגע המשימה הזאת קשה יותר... אני מבינה שדרוש פה סוג של טיפול. רציתי לשאול איך היית ממליצה לי להתקדם- חשבתי על כיוון של אימון (קואוצ'ינג), כי אני אדם מודע לעצמו מאז ובאמת שכבר הרהרתי על הנושא מכל זווית אפשרית. לא בטוח שיועיל לי לחשוב על זה עוד קצת. מה את אומרת?

תודה!!