ההמשך שלי

היי... סיגל אביב וליאת. קראתי אתכן. ואצל שתיכן הרבה דברי אמת. היא מטפלת מקסימה. במקומות היכולת שלה. חיפשתי שנים רבות מטפלת לפני שהגעתי אליה, וכשהגעתי ידעתי שהיא זו שמתאימה לי. ומנגד, כשהתחלתי לגרד את המקומות שכנראה מתישים אותה או קשים לה, היא התפרקה לי. והפירוק לא נרגע, הוא מתדרדר מדבר לדבר נוסף וכך הלאה. הכאב הוא שהיא אומרת שאלו כוחותיה כנראה תמיד. היא מתנצלת שהוליכה אותי שולל. וברגעי בכי קשים שלי אומרת, שאני יכולה לעזוב אם לא מתאים לי. ויודעת שלא אעזוב. שאנחנו מידי קשורות. אז יש כאן כאב גדול. לא הייתי נכנסת לטיפול לו ידעתי כך. (ואכן, ליאת, זו התחושה. בדיוק מה שכתבת שהבנת). ואחרי שלושה שבועות של ייסורי נפש וגוף הודעתי לה אתמול, שנצמצם את הקשר שלנו שנחזור לטיפול של פעם בשבוע ודי. וכבר ממחר השינוי מתחיל. כל שבועיים נוריד בהדרגה פגישה. היא חושבת שאני עושה את שגיאת חיי. אבל אני רואה, שזה הדבר היחידי שנותן לי מעט כוח. גם אם מזויף. להתרחק, לברוח... לברוחחחח הכי רחוק שיש. אחרת אני לא שורדת את הכאב. כשהוא כל כך קרוב. לראות אותו כל יום או יומיים מול העיניים. ממני.

כ ן ליאת. הבנת נכון. הדיבור הוא על מקומות הצורך שלי והיכולת שלה. הקשר בינינו הפך למהות בהחלט. היא מאמינה בגישה עוטפת ומכילה בכל שעות היממה. עד שהצורך והחרדה יפחתו. ובכך שהקשר במהותו גם מרפא. אצלי קרו דברים אחרים. משהו באינטנסיביות ובקשר הצמוד "הרג" לי את המטפלת שלי. היא החליטה שהיא לא מוכנה שנצמצם את הקשר. אומרת שאני נוקמת בה ובי. אמרתי לה שאני חשה צורך לשכוח מהטיפול. להתרחק. אך היא אומרת (ואולי צודקת) שצריך לעבור זאת ביחד. אני לא מצליחה. וכוחותיי אוזלים. והיא נבהלת, כי רואה שאני מגיעה למצבי קיצון שמעולם לא התקרבתי אליהם. ואומרת שאם אמשיך כך הטיפול יגמר. מעולם לא חשתי כל כך רע. מרוסקת לרסיסים וכמעט לא מתפקדת. לא רואה מוצא. קשה. אולי קשה להבין דרך הכתיבה מה כל כך קשה במה שאני עוברת. אך מקוה שאפשר.