אולי

לא חשבתי על ההקשר שעשיתי בעצמי באותה נשימה.. אבל אולי בגלל שאין לי משפחה (לא אומרת מרחמים עצמיים) אז הורים ונטישה ואהבה וכאב נחווים מבחינתי באותה נשימה..למשל את ההבחנה הזו קיבלתי מהמטפלת (אם כבר שואלים מה אני מקבלת ממנה) אמנם לא הגענו להבנה כזו יחד,אבל אולי נתנה לי כלים להבין דברים כאלה לבדי. זה נכון שקשר הוא משני אנשים שונים..אני קוראת מה שכותבות/ים פה כי אין לי דרך אחרת אלא לעשות השוואות..אין לי דרך למדוד את המטפלת שלי מלבד השיפוט שלי וזה דיי קשה לסמוך עליו כי עד לפני ארבעה חודשים אמרו לי שהוא לא תקין..אפילו לא אמרו את זה לי..רק שמעתי את זה כאילו אינני עוד. אבל שתדעי או בעצם שהם יידעו להם שאני דווקא ממש יודעת לשפוט מצבים. ושאני שפויה לגמרי וזה שלפעמים אני מאבדת את הדרך שלי עצמי ויוצאת מהמסלול/יורדת מהפסים זה בכלל לא אומר שכושר השיפוט שלי לא תקין..זה רק אומר שצריך ליישר אותי מעט. אני לא פסיכית כמו שעושים ממני. אני תוהה איך להתמודד עם ההרגשה הזו שלא מבינים מה שקורה לך בפנים. כמה נורא זה להרגיש לבד-לא לבד של להיות יחד,לבד שלא מבינים וחושבים שבכל פעם שאני מאבדת קצת שליטה אז ירדתי לגמרי מהמסלול. אני באמת לא. אני באמת בסדר..ואני ניסיתי לכתוב להם מה שאני כותבת פה. אבל זה לא עזר...בכלל...כאילו כל מה שאכתוב ואגיד זה בתור הזו שירדה מהפסים..ואני לא.. איך אפשר לטעון שירדתי מהפסים כשאני כל כך רוצה לטפל בעצמי....נכון?