מה עושים, אני רוצה לבוא ולבקר ואני מתוסכלת.

אני כותבת את המכתב הזה, כי אני מתוסכלת מאוד מאוד, ואפשר אפילו לומר שבורה מאוד, בקשר לבת משפחתי. יש לי בת משפחה שנמצאת כעת בבית חולים. הבעיה שבגללה היא בבית חולים היא רפואית נטו, לא פסיכולוגית. מאוד אכפת לי ממנה, ואני מאוד רוצה שהיא תשתקם בעזרת ה'. אני לא אוכל לפרט כאן את כל פרטי העניין, כי אני לא רוצה שיזהו אותי. אבל בגדול, יש המון מה לעשות. המון מה לעשות. כל פעם שאני מגיעה אליה, היא כועסת עלי, מצד שני, יש לה חרדות נוראות, והיא כן רוצה שאני אבוא. הנושא הוא מאוד מורכב. המצב הוא שאני הרבה פעמים חוטפת על הראש, והצוות חושב שאני גורמת לה צער, כאשר זה ממש ממש ממש לא כך. ההיפך, אני עושה כל שביכולתי לא להתערב לה בכלום. אני גם מוכנה לא לבוא, אבל המשפחה קוראת לי, כי היא לא נשארת לבד, והכל נופל שם על אחד או שני בני משפחה, 24 שעות, אז אני באה כדי להושיט יד, שהם יוכלו להשתחרר לשעה שעתיים. הם בלי שום ספק, (ובעיקר אחד מהם מתמוטט פשוט מתמוטט כבר כמה חודשים.) הלב שלי נקרע, היא כל כך בצער מהמצב הרפואי שלה, ומצד שני, כאשר אני באה אני נעלבת ביני לבין עצמי, כי היא כועסת עלי. ואחר כך , אני אומרת לעצמי אין לי זכות להעלב, כי היא כל כך סובלת. בקיצור להפסיק לבוא, אין לי לב, וגם צריך שם עזרה. ולחטוף על הראש כל פעם, זה גם כן קשה מאוד. מה עושים? אני אובדת עצות