אזהרת הודעה ארוכה

היי, לאחרונה מאוד לא טוב לי. זה כבר חצי שנה וזה כמו כדור שלג שהולך וגדל. אני מאוד לא מתחברת לכל התחום הזה של טיפול נפשי. אני לא מצליחה להבין איך מישהו נכנס לחדר מתיישב על כיסא ומתחיל לשפוך את כל תחושותיו לאדם זר. גם לחברים זה לא קל לי, אבל אני כן לעיתים מצליחה להפתח איתם, בזמן ובמקום המתאים, וכשזה בא ממני מצורך שעלה בי לדבר על זה עכשיו, ולא כי צריך עכשיו. אבל אני גם לא יכולה כבר לסבול את התחושות. אני לא רואה בזה דבר רע כשחברים מספרים שהם הולכים לפסיכולוג, אבל כשזה נוגע אליי אני מרגישה שאני עושה דבר אסור (למרות ששוב, אני באמת לא חושבת שזה דבר נורא כשזה נוגע לאחרים, אפילו אני מקנאה בהם). ניסיתי ללכת לפסיכותרפיסט לפני כמה חודשים והייתי אצלו 8 פגישות. היה לי מאוד קשה להפתח ולדבר, והוא היה יחסית בתחילת דרכו ולא הסכים לדובב אותי. וכך היינו מעבירים את מרבית הפגישות בשתיקה. חיבבתי אותו, אבל החלטתי להפסיק את זה כי עינוי השתיקה לא הרגיש לי הפתרון לבעיות שלי. מאז החלטתי לתת עוד צאנס אבל מאוד מאוד לא התחברתי למטפל. הלכתי ל3 פגישות, בפגישה הראשונה לא היה חיבור ונתתי עוד צאנס, אבל בפגישות השנייה והשלישית הוא היה ה י ח י ד י שדיבר, כ ל הפגישה. חשבתי כבר זה לא בשבילי ואצטרך להתגבר על הסבל שלי או ללמוד לחיות איתו. אבל לאחרונה שוב, אני לא יכולה עם זה.. אני רוצה לחזור להיות כמו פעם. אני לא בדכאון, אבל רע לי, פשוט רע לי. ועכשיו, החלטתי לתת עוד צאנס והלכתי לפגישה עם מטפלת שלישית במספר. לא הרגשתי חיבור, לא למטפלת ולא לסיטואציה. אני גם חושבת שבגלל שסיפרתי לה על הניסיון הראשון שלי והשתיקות הרגשתי כל השיחה שהיא ממש מתאמצת למצוא מה לשאול אותי ובסוף כשהתעייפה או נגמר לה מה להגיד פשוט סיימנו את הפגישה רבע שעה לפני הזמן. אני יודעת שלא אחזור אליה לפגישה נוספת. מצד אחד אני יודעת שהבעיה זה אני... מצד שני, הייתה לי איזו תקווה שאנשי המקצוע כבר נתקלו באדם כמוני ושידעו איך להתמודד איתי. אני לא יודעת איך אני פותרת את זה ואיך אני מתחילה להרגיש טוב יותר. אני בייאוש נוראי נוראי.