ליאת יקרה!!!!!!!!!...............

מה שלומך? מזמן לא הופעתי פה...מקווה שאת בסדר, גם את כבר לא מופיעה כמו שהופעת פעם, התדירות הולכת ופוחתת חבל, אני יודעת שאת כאן בהתנדבות וזה דורש השקעה וזמן מה שאין לכלנו....בכל מקרה משתפת, ראיתי את הסרט על יונה וולך ובעקבותיו כתבתי....הזדהתי איתה ובכיתי כמעט כל הסרט, היה סרט חזק....המטפלת שאלה במה הזדהתי, בעיקר אני חושבת בכח הזה של הרצון לכתוב ואם לוקחים ממך אותו אתה מרגיש שאתה לא רוצה להיות קיים....כשאין מילים זה נורא!!!! אבל היו עוד כמה דברים.... מהלכת יחפה ברחובות האהבה, אולי היא רק הוזה שיבואו לחבקה, לא בקשה נדבה ברחובות ההומים, כי אם רק רגע אחד של רוגע ליבה הסואן מביא אחריו אסון. בסביבות ביתה מהלכת לא מוצאת מנוח לסערת הנפש ואולי, אולי כבר מזמן היא אבודה אין איש שיבין את דרכה היחפה. ואולי היא עוד תמצא מרגוע ברגע אולי היא עוד תדע חיבוק ללא פגע, אולי היא עוד תפתיע כדרכה אולי ביקשה לנשום את נשמתה הסוערת אולי רק עוד רגע כלום לא יגרע ממנה...... ועוד מילים ... לבושה המרושל כנפשה הסוערת, יחפה מתהלכת בין שיריה מחפשת הכרה, מחפשת בדרכה, בורחת אל המציאות הריקה של חייה, מחפשת למלא את ליבה החסר רק חיבור אחד נכון ולא יותר... הוא לא קורא, גם לא יקרה! הוא לא ישמע, הוא לא ידע. בלילות נרדם בקול חרישי, ילדים ישנים במיטות של מרגוע, הבית נעים אך הקירות רוחשים. ביתה שקט בחציו של הליל כמו המיית הלב הרגוע שנח לידה. לא הוא לא ידע אף לא יקרא.... לא זה לא יקרה! אם כי אולי? אולי היא יקרה? אני חושבת שיש אופטימיות קצת לא??? חג שמח :)