משבר

אני במיטה וחושבת הרבה על החלל..מוזר. וכשאני חושבת עליו,אני מרגישה סוף,כאילו סוף העולם מתקרב ורז אני נשארת עם ראש ריק..וקצת פחד כזה שעובר אחרי כמה דקות. אני חושבת הרבה על טעויות שעשיתי מול הילדים בגן,שיחות שהיו,ילדים שהיו זקוקים לי וסדר העדיפויות היה שגוי..ובאותו רגע,רק רוצה לבקש סליחה. אבל גם כל כך לא רוצה שיגיע מחר,כדי שאוכל סתם לשכב במיטה. אני חושבת על אבא שלי שמתחילת השנה,חוץ מלקנות לו ליום ההולדת כורסא לסלון,בקושי התייחסתי אליו..והוא שלח לי הודעה עם ציטוט משיר של עמיר לב "כורסא נוחה היא התחלה של סוף" וזה עשה לי רע וקצת הכניס אותי לחרדה כזאת,של דפיקות לב ופחד שבגלל הכורסא הוא ימות לי. ואין לי עוד כלום חוץ ממנו,רק אני והוא. . זהו..כל מיני מחשבות כאלה..לא מאוד קשות או עצובות,סתם מחשבות..היום גם החלטתי שאארגן את מה שאני מתכוונת ללבוש למחר לעבודה,כבר בערב,כדי שיהיה לי עוד רבע שעה לישכב במקום לבחור את הבגדים,אבל אפילו בשביל זה הייתי צריכה לקום ולא רציתי..טוב לי במיטה..באמת.