עניינים לא סגורים

שלום רב, אני בת 31, נשואה מזה שנתיים וחצי ואמא לתינוק בן כמעט 5 חודשים. אני מרגישה שיש בתוכי עניינים לא סגורים. אני כועסת על עצמי. לא ידעתי כמובן שזה יהיה הסוף. רק סיפרו לי שאמא גוססת אחרי שילדתי והיא הלכה לעולמה 3 שבועות אח"כ. לא יכולי לשנות את סגנון הדיבור שלי כי לא רציתי שתחשוד...למרות שבדיעבד אנחנו יודעים שהיא ידעה שהיא הולכת למות. העניין הוא שאני לא מפגינה אהבה, גם כאשר אני מרגישה אותה והייתי מאוד קשורה לאמא שלי. כאשר אמא שלי היתה מספרת לי בדאגה רבה שהיא צריכה לעבור טיפולים כימותרפיים, במקום לחבק אותה (מה שהאחים שלי תמיד עשו) ישר הייתי נותנת לה שיחת מוטיבציה, מתוך רצון לחזק אותה ושלא תפחד. אבל היום אני חושבת שכל מה שהיא רצתה זה חיבוק. הוא השיחת מוטיבציה לא עזרה. היא פחדה ובצדק. הטיפולים לא נעימים. היא היתה אמיצה ועברה אותם. אבל היא רצתה רק שיואהבו אותה...וזה פשוט הורס אותי מבפנים כי מאוד אהבתי אותה אבל לא הייתי מבטאת את זה במילים או בחיבוקים. זה נכון שלקראת הסוף הייתי כל יום איתה כי הייתי בחופשת לידה. ותמיד הייתי מנשקת אותה לילה טוב על המצח לפני שהלכתי הביתה...כן גם זה דבר שבדר"כ לא הייתי עושה. אבל אני מתייסרת ולא רק על זה, אלה גם על ההצגות שלי לאורך כל השנים. היא היתה השק איגרוף שלי ומשום מה היא לא התלוננה. בעלי לא מוכן לתת לי להפוך אותו לשק אגרוף...למה היא איפשרה זאת? (הייתי מוציאה את תסכולי היום עליה...היו לי בעיות חברתיות בתקופת ביה"ס) זה מאוחר מידי לשנות משהו כי היא כבר לא בחים. אני רוצה לחלום עליה אבל זה לא קורה. טוב זה קרה שלושה פעמים...הפעם הראשונה שכחתי...את השניה כבר רשמתי ובשלישית היה בבוקר של יום הולדתי...היא לא דיברה רק חייכה אבל אני השלמתי את המילים בשבילה "אמרתי לה את רצית לומר לי מזל טוב?" ואז התעוררתי. היא חסרה לי מאוד, וקשה לי מאוד אם חסרונה...אני לא יכולה אפילו להסתכל על תמונות שלה כרגע. אני לא מבינה למה הייתי כל כך חזקה בהלוויה ובשבעה. למה לא נתתי לבעלי לראות אותי מתפרקת...מה זה המסכה הזאת שאני עוטה? אני בטוחה שהסיבה היחידה שאני ממשיכה כרגיל זה בגלל שילדתי ואני פשוט עכשיו מוציאה את כל האנרגיות שלי על הילד וצרכיו...וזה רק באותם רגעים שקטים שהאבל מציץ את ראשו ושואל אותי כל מיני שאלות.

שלום א., ראשית, אני משתתף בצערך על מות אמך. תגובת אבל הופכת להיות פתולוגית אם קיימת הכחשה בתקופה הראשונית שלאחר המוות, אך הסערה הרגשית הפוקדת אותך בימים אלה בהחלט אפיינית לשלב הזה של תהליך האבל. תגובות האבל דומות מאוד לדיכאון, שאשמה היא חלק ממנו. כדאי אולי להיזכר במנהגי האבלות המקובלים ביהדות, אשר מדגישים את החשיבות של יציאה מהאבל בשלבים. יחד עם זאת, הן כדי להקל עלייך בהווה והן כדי למנוע סיבוכים בהמשך, הייתי ממליץ לפנות לעזרה מקצועית, אפילו קצרת-מועד, בה ניתן יהיה לעבד את רגשותייך הבלתי-פתורים כלפי אמך. קשה להבין את יחסייך עם אמך דרך הרשת, אך אנו יודעים שככל שהיחסים עם האדם הנפטר היו מורכבים יותר, כך גם ההשלכות של מותו עלולות להיות מורכבות יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין